מן העיתונות: שופט בית משפט השלום ברחובות, ירון לוי, הרשיע שתי נשים מוכות בתקיפת בעליהן. שתיהן ערערו על פסק הדין ובסופו של דבר שמן טוהר והצדק יצא לאור.
(מעריב, י"ג אלול, תשס"ד, 30.08.04).
נכון, נטען על-ידי דוברוּת בית המשפט, כי היו סיבות ונסיבות אשר ריככו את המעבר הנ"ל מהרשעה לזיכוי, אך כך מצופה מדוברות בית המשפט לפעול: להגן על שמו הטוב של בית המשפט, על מקצועיותו, על רמת השיפוט שלו, על מניעיו... כאקט של הגנה עצמית.
להזכיר, שתי הנשים המוכות שפנו לבית המשפט ביקשו גם הן להגן על עצמן... לא רק על שמן הטוב ועל כשרותן, אלא גם על חייהן!
מאמר זה יידון בשורה התחתונה של פסק הדין, ולא ב"סיבות ובנסיבות" שגרמו לכישלון פסק הדין, שבטעות יסודו, לאור פסקי הדין שבערעור אשר לפיהם שתי הנשים יצאו זכאיות! [ערעוריהן על פסקי הדין של ירון לוי התקבלו].
כשל בית המשפט במקרה זה הוא חמור ביותר, שכן הוא החזיר שתי נשים מוכות אל חיק האלימות ממנו הן ביקשו להינצל. בית המשפט הפך אותן לקורבן פעם נוספת עד לערעור שזיכה אותן.
אימא שלי לא אוהבת את הפועל החדש שהשתרש בשפה העברית: "לקרבן", בשל קירבתו המוסיקלית למילה אחרת בעלת משקל דומה, אך כאן נראה לי כי בית המשפט קירבן!
לתשומת לב השופטים: אתם חורצים גורלות!
מה היה קורה לו הנשים המוכות לא היו מערערות על פסק הדין של ירון לוי?
השאלה העיקרית היא: מה אירע בבית משפט השלום שהרשיע את הנשים המוכות?
כיצד קרה שבית המשפט גרם לכך ששתי נשים מוכות אשר חוו התעללות פיסית, ולמרות הכול הצליחו לאסוף כוח ולהגיע אל פתחו כמוצא אחרון - תוך ציפייה לצדק ולהגנה, יצאו ממנו מואשמות ונענשות? מדובר בפסק דין המחריב עליהן את עולמן פעם נוספת.
יש להבין, כי מצבה של אישה מוכה מלכתחילה הוא קשה ובעייתי, מעצם היותה אישה מוכה. ייתכן והיא מרוויחה משכורת נאה, ייתכן ויש לה תארים אקדמיים, ייתכן והיא בעלת מעמד חברתי רם וחזותה מרשימה. אך כל אלה גם יחד (במידה וקיימים) אינם משנים את המהות האכזרית: אישה מוכה חווה השפלה, פחד, כישלון, חוסר וודאות, וחיה בסכנה... היא נרדפת ומצויה במעמד נחות ביחס לאותו גבר אלים שמתעלל בה (פיסית ו/או נפשית). הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה מוכה נטולת משאבים. יכולתה של האישה המוכה לאזור עוז, לאסוף משאבי נפש ולהגיע אל היכל הצדק, ראויה לעידוד ולתמיכה, אלא שבמקרים המתוארים כאן, בית המשפט הפך את הקערה על פיה ואמר לנשים: אתן האשמות, אתן האלימות - דבר שהוכח בדיעבד כלא נכון.
להבהיר: אין אישה מוכה שנהנית להיות במעמד מושפל זה. גם במקרים בהם היא בוחרת להישאר בתוך המערכת האלימה, אין הדבר מעיד על רצונה להמשיך ולסבול אלא על מצב שבו היא ממשיכה לסבול. ייתכן והיא נשארת בשל שיקולים כלכליים, שיקולים משפחתיים, פחד משינוי, פחד מאיומי הבעל האלים, חוסר ביטחון, דאגה לילדים, חוסר אמביציה לשנות דברים, חוסר תמיכה מבחוץ, והעדפה של מציאות איומה אך וודאית על פני חוסר הוודאות. בכל מקרה היא נתונה לנסיבות ולחיים קשים של השפלה, כאב, אובדן וסכנה.
כשאישה כזו מגיעה לבית המשפט, לאחר שהיא קיבלה החלטה והיא סוף כל סוף מנסה לצאת מהמסגרת האומללה הזו ולהגיע לבית המשפט... הוא ממהר להחזירה למקומה האומלל ולא רק אותה אלא גם את חברותיה המוכות, שכנותיה המוכות, וכל מי שמצוי במצב דומה בסביבה הקרובה, שכן בני האדם לומדים ממקרים של אחרים ורואים בכך תקדים על פיו הם בוחנים את המערכת.
שופטים, אנא מכם: מינעו את הדבר הזה, מינעו את הרצח הבא, מינעו את היאוש ממערכת הצדק.
ידוע כי ברוב המכריע של המקרים אין ערעורים על פסקי דין. הסיבות לכך הן רבות: עייפות, היעדר כוחות נפש, מחסור במשאבים, אי הכרה של הפרוצדורה, אי הבנה של גורם הזמן, שיקולים זרים, אובדן אמון במערכת המשפט וחשש מכישלון נוסף לאחר שהוכח בערכאה הראשונה כי פסק הדין אינו פסק דין של צדק... ייאוש.
משמעות פסק הדין של בית המשפט ברחובות היא, שציבור גדול של נשים נותרות עם שורה תחתונה של הרשעה, כישלון במהלך, ואולי אף כישלון בחיים. לכן, כאשר מדובר בדיני נפשות, מגיע לאישה המוכה כי המערכת לא תמהר לחרוץ דין וגורל ובוודאי שאל לה להתבסס ולהסתמך על זכות הערעור שברוב המקרים אינה מופעלת.
תיקים של אלימות במשפחה, הם לא מן התיקים שצריך למהר לסגור מתוך רצון לייעל את עבודת בית המשפט.
אווירת התעשייה המאפיינת תיקים של אלימות במשפחה, גורמת נזק שהוא בלתי הפיך לאישה המוכה, לילדיה ולחברה כולה. בהקשר זה מעניין לבדוק מה עלה בגורלן של אותן נשים מוכות שנפגעו מהחלטות שיפוטיות שגויות של בתי המשפט ולא ערערו מהסיבות המנויות לעיל?
הערה לסיום: פסקי דין אלה שוב מעלים את סוגיית מינוי השופטים בשיא חומרתה, וממחישים פעם נוספת את חוסר ההתאמה, את חוסר המקצועיות, את חוסר הכשרות ואת חוסר המיומנות שבתהליך מינויו של השופט. המרכיב המוסרי והערכי במינוי שופטים אינו זוכה לעדיפות וליישום כל עוד מתקיימים מינויים על בסיס פוליטי.
______________________
טל רבינוביץ' כתבה את הספר "כלה ונחרצה", בעריכת נתן שחם, ספריית הפועלים - הקיבוץ המאוחד וכן כתבה מספר ספרי ילדים.
