זוכרים את השרשרת האנושית? היה דבר כזה. מגוש קטיף ועד לירושלים. היו שם איזה 200 אלף איש.
סתם השתעשעתי במספרים. 200 אלף איש בישראל זה בערך 4% מהאוכלוסיה היהודית.
נתאר לעצמנו שמישהו בארה"ב היה מארגן הפגנה ביחס דומה. על כל נושא שבעולם. לשרשרת האמריקנית ההיא היו מגיעים כתשעה מליון אמריקנים, והם היו יכולים בלי שום בעיה להחזיק ידיים מהחוף המערבי עד לחוף המזרחי.
מי שיודע למה הובילו בארה"ב הפגנות פשוטות של מיליון (שחורים), מבין שמפגן שכזה היה יכול להשיג כל דבר במעצמת-העל הדמוקרטית.
טוב אז מה זה בעצם אומר עלינו.
אצלנו, מי בכלל זוכר את ההפגנה ההיא, שהתרחשה בסך הכל לפני כחודש. מי זכר אותה אחרי שבוע? מה זה אומר על ה"דמוקרטיה" שלנו, מה זה אומר על דרכי המאבק של הציבור האמוני.
ב'דמוחרטא' הישראלית (סליחה על הביטוי - אבל לא יכולתי להתאפק - הוא פשוט מדוייק להפליא) הכל עובד הפוך. ככל שהעם אומר את דברו בצורה ברורה יותר, אצילית יותר, דמוקרטית יותר - כך מתעלם ממנו השלטון יותר ויותר.
קחו למשל את ועידת הליכוד האחרונה. היה זה מיצג מופלא של דמוקרטיה אמיתית בפעולה. מפלגת שלטון עממית המתגוננת בציפורניים ממש, מול הנהגה דורסנית שבאה לעוקרה מכל חפירות חייה. מצד אחד עמד המנגנון, והתיחמונים, והאיומים, והשיחודים, והרמאויות, וגניבת הקולות, וכיבוי והגברת המיקרופונים, וההסעות המאורגנות, ומסע הלחצים, והג'ובים השמנים במפעל הפיס לראשי הקבוצות הנכונות, והכל מנווט על-ידי בנו גלוח הראש של המנהיג, שידו בכל וכל דגי הרקק במפלגה רועדים מפניו.
ומצד שני - האידאולוגיים. המייסדים, אנשי מנהיגות יהודית, סתם ליכודניקים טובים שלא שכחו מניין באו, ולקינוח - שבעה וותיקי מחתרות שבאו על כסאות גלגלים, ועל קביים, עם הזונדות שעוד מחוברות לוורידים - באו בחירוף נפש ממש.
ומי ניצח? הדמוקרטיה? העם? האידאולוגיה?
מה פתאום! על-פי בן כספית במעריב, שאינו יוצא דופן משאר "כלבי השמירה של הדמוקרטיה..." ניצחו הקיצוניים, החשוכים, המטורפים וכ"ו.
כלומר מה שקורה פה, זה שמי שאמור להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, משמש למעשה כ'אמסטף' של הדיקטטורה. שוב ושוב מסרבים העיתונאים לתת לעובדות לבלבל אותם. המשאל שנעשה בקרב כלל חברי המפלגה הגדולה בישראל, הצבעת חברי המרכז שלה, כל אלה זה רק קומץ מטורפים שהשתלט שם על העניינים. צריך דמוקרטיה אמיתית - הם מסבירים לנו, כלומר צריך שלטון אבסולוטי, שיפרק ויגרש ויהרוס, בלי בג"ץ ובלי בצלם, בלי עוזי כהן, בלי ועידות מפלגה ובלי כל האינדיאנים האלה - שמי בכלל סופר אותם.
בקיצור צריך דמוקרטיה דה-לוקס, דמוקרטיה בלי עם...
הוועידה היא כמובן דוגמה קטנה אחת ל'דמוחרטא' הישראלית... הדוגמאות רבות ולא נוכל למנותן כי רבות הן...
יש לי באופן אישי שלוש מסקנות מהעניין הזה:
הראשונה היא, שאנו - 'מנהיגות יהודית' התיישבנו בדיוק על הנקודה הנכונה. לא - אני לא מתכוון מבחינה פוליטית אלא מבחינת הבנת התהליכים המתרחשים בעם. הבנו שהאחרונים שבאמת מייצגים את העם הזה, אלו אנשי התקשורת הישראלית. הבנו - וזה הוכח במשאל המתפקדים - שכשמגיעים אל הישראלים עם ניצוץ של אמונה, הם מתחברים לזה בפשטות. ואם יש עוד ישראלים שעדיין לא התגודדו בסקטור כזה או אחר - לא חרדים, לא דתיים, לא אנטי דתיים, לא ברנז'ה של השמאל - לא קבוצת אינטרס כזו או אחרת - הרי אלו הליכודניקים.
אם יש מפלגה שהיא באמת 'מיקרוקוסמוס' של החברה הישראלית, זהו הליכוד. מי שמדבר על התפרקות הליכוד לא מבין את העניין האמיתי הזה, שלעניות דעתי ימשיך בכל מקרה להחזיק את המפלגה הזו למרות מנהיגיה. כשהליכוד מתנגד לשרון - זה מפני שעם ישראל מתנגד לשרון ולתוכניות ההרס והבריחה השמאלניות שלו. העם ראה את אוסלו, הבין את העניין והסיק את המסקנות הנכונות.
למי שחושב אחרת אני מציע ללכת למשאל עם, אבל למה לבן כספית וחבריו לבחון את העניין הזה, הרי במעריב הם יקראו רק את עצמם, למה לקלקל...
הנקודה השניה היא, ששום הפגנה יפה לא תועיל. לא משנה כמה מפגינים נביא, ולא משנה כמה הגיוניים ויפים נהיה. מנופי הלחץ של השמאל (התקשורת היא רק אחד מהם), דוחקים אותנו כל הזמן אל מציאות רודנית. מה ששלושה מפגינים מן התנועה לאיכות השלטון השיגו מול צחי הנגבי, כשלצידם כל אותם מנופי לחץ, לא ישיגו מיליון מפגינים שפועלים נגד אותם מנופים. אין מה לעשות - יש לנו כאן דמוקרטיה סלקטיבית שכזו, יוונית שכזו, דמוקרטיה לאליטות.
אז מה אפשר לעשות? הרי חוסר ההקשבה לאזהרות הימין כבר דירדר את המדינה הזו אל אסון אוסלו שאת פירותיו אכלנו שוב אתמול בטבח באר שבע. מה, סתם נרים ידיים?
בדיוק למצב דימדומים שכזה שבין דמוקרטיה לרודנות, נועד המכשיר שנקרא 'מרי אזרחי בלתי אלים'. 'זו-ארצנו' עשתה זאת בשנות התשעים - מישהו צריך להרים את הכפפה ולעשות זאת עכשיו - בתחילת שנות האלפיים.
הנקודה השלישית היא - שאנחנו מנצחים.
הזחיחות של שרון מול המסרים הדמוקרטיים החד משמעיים שהוא מקבל. העובדה שתמונת המציאות שלו מבוססת רק על הבועה שיוצרים חיים יבין איילה חסון ואייל ארד, כל אלה מביאים למצב ששרון מנותק לחלוטין מן המציאות.
מי שמנותק מן המציאות - בהכרח ישגה שוב ושוב, ולבסוף ייפול.
זה יכאב.
אבל הוא בהכרח ייכשל.
השאלה היא כמובן מה יהיה המחיר וחשוב עוד יותר - מה יבוא אחריו. לא מי אלא מה.
על כך עובדת 'מנהיגות יהודית'.
