"תנו לפרס לנצח", היא עוד סיסמה שיקרית מבית היוצר של "מחנה" שמסרב להכיר בעובדות כהווייתן. הערבים אינם רוצים ביישות יהודית עצמאית בארץ ישראל המערבית. הם אמרו את זה כל הזמן - גם בעת שרון פונדק ויאיר הירשפלד, הוריו הרוחניים של הילד המעוות הנקרא "הסכם אוסלו", עסקו בחיזור גורלי אחר יאסר עראפת, שנמצא באותה עת זרוק בתוניס - וממדיניותם זאת הם לא נסוגו גם בימים אלה.
אהוד ברק "ניסה" אותם כאשר הוא ויתר על מחצית מירושלים, על בקעת הירדן, על רוב-רובו של השטח שממזרח לקו הירוק - ולמעשה על עצם יכולתה של מדינת ישראל להגן על עצמה. הפלשתינים דחו אותו כלאחר יד ופתחו בפעולות מלחמה, כשהם מבקשים לעצמם גם את "זכות השיבה" של מיליוני פליטים אל תוך גבולותיה של המדינה היהודית, וגם את "גבולות החלוקה" וגם את מימוש "הזכויות הלגיטימיות" של ה"עם הפלשתיני" (קרי: התיישבות בכל אחת מן הערים והכפרים שאותם נטשו הערבים במהלך מלחמת העצמאות שלנו בשנת 1948).
עתה סבורים עמוס עוז ומאיר שלו, גסי הרוח, שפיהם מפיק, בעיקר, דברי בלע, ועוד שניים-שלושה אנשי-רוח-בעיני-עצמם, שאהוד ברק לא ויתר מספיק. לטעמם, והם מייצגים זרם לא מבוטל בעם היהודי, שלא רצה אף פעם בהקמתה של מדינה יהודית, עצמאית, משוחררת בתלות בגורמים זרים, יש לעשות הכל כדי שתקום פה מדינה חילונית, מדינת "כל אזרחיה", שבה אין חוקים מסוג "חוק השבות", המתיר לכל יהודי באשר הוא לעלות לארץ ישראל. זאת היא משאת הנפש האמיתית שלהם - ולשם כך הם רוצים שפרס ינצח. לא את הערבים. לא את המנהיגים הרצחניים של הרשות הפלשתינית המושחתת.
את אהוד ברק הם רוצים לנצח. וגם, כמובן, בהמשך הדרך, את אריק שרון. רק כך, הם סבורים, יש סיכוי שחלומם המטורף, הבלתי שפוי בעליל, עשוי לקרום עור וגידים. לשיטתם, רק כך יש סיכוי שתקום על כל השטח שממערב לירדן מדינה שתהיה מורכבת מרוב ערבי אבסולוטי וממיעוט יהודי, נרפה, מדולדל, חסר יכולת להגן על עצמו, נתון לחסדם של הערבים, שיבקשו לעשות בו פוגרומים מעת לעת, כחלק משגרת החיים, כמו בשנת 1929, למשל, שבה נטבחו 69 מיהודי חברון ועוד רבים נפצעו ונשארו נכים לכל ימי חייהם.
צריך להיות טיפש גמור כדי שלא לראות מדוע האנשים הללו כה רוצים בפרס. הרי הוא היה זה שאיפשר להם, מאחורי גבו של יצחק רבין, ובסיועו של יוסי ביילין, להניח את התשתית למדינת הטרור, שמשטחיה יורים עתה לעבר שכונות יהודיות בירושלים, שמתוכה יוצאים אלה שמשתקים כבישים מרכזיים, כמו את כביש מודיעין גבעת זאב, שאין לה זכות קיום על-פי כל פרמטר הגיוני, אלא אם היא תשאף כל העת להתפשט מערבה ומזרחה.
אם בכל העולם רואים בה מעין "בשורה לשלום" בן-קיימא - צריך להודות על כך לפרס ולבני בריתו שהצליחו להדביק במשיחיותם הבלתי שפויה ראשי מדינות בכל העולם. בדיוק מה שראש ממשלת בריטניה, האימפריה הגאה והחזקה ששלטה אז במחצית העולם, נוויל צ'מברליין, עשה למנהיגי העולם החופשי ערב מלחמת העולם השנייה, בשעה שהוא שכנע את כולם שהיטלר מוכן "להסתפק" בחבל הסודטים של צ'כיה. הוא חזר ללונדון כשהוא מנופף ב"הסכם השלום" שנחתם במינכן. ימים לא רבים לאחר מכן פלשו צבאות היטלר לפולין ופרצה מלחמה שבמהלכה נטבחו שישה מיליוני יהודים על לא כל עוול בכפם.
אבל גם הנאיביות המטופשת של ראש ממשלה בריטניה הגדולה, במו"מ עם היטלר, מחווירה נוכח מעשה ההונאה הגדול שנרקם באוסלו, שאת פרות הבאושים שלו כולנו, תושבי מדינת ישראל, אוכלים מאז. מאות רבות של יהודים נרצחו בפעולות טרור - ועוד אלפים רבים נפצעו - אבל את שרלטני השלום, מבית החלומות של פרס-ביילין-שריד, שום דבר אינו מרתיע. שכן הם יודעים בדיוק לאן אצה להם הדרך: הקמתה של "מדינה פלשתינית" שבירתה ירושלים, בשלב הראשון, וחיסולה של המדינה היהודית העצמאית, בשלב השני. אין שום דרך אחרת להסביר את ריצת האמוק שלהם לעבר חיקו המסליד, הטבול בדמם של ארבעים וחמישה ישראלים שנרצחו בשלושת החודשים האחרונים, כשברור להם היום שהפלשתינים, והמצרים והעיראקים, וכל שאר עמי ערב, תמיד התכוונו בדיוק למה שכתוב ב"אמנה הפלשתינית".
חבל שכה רבים וטובים בחברה הישראלית הולכו שולל אחר מקסמי השווא של "חבורת אוסלו" הבלתי נלאית. סיסמאות השקר שהם מפיצים מזה כעשר שנים, בשמו של יאסר ערפאת, אינן נופלות מאלה שהפיצו תועמלניהם של היטלר וסטלין.