הגמרא במסכת סנהדרין, דף כג' ע"א, אומרת:
"כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן. ולא היו יושבין בַּדין אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן".
נקיי הדעת שבירושלים, אנשים אלה מגדולי הדור היו ולא רצו לחתום בשטר שיכול להתברר לבסוף שעֵדָיו פסולים ותיפסֵל עֵדוּת שיעידו בבית-הדין ויבטלו זמנם חינם, ועוד שבושה היא להם להיות חתומים עם עדים שנפסלו. הרמב"ם, בספר שופטים, הלכות סנהדרין אומר: עדים הגונים אין ראוי שיחתמו על שטר אלא אם כן יודעים שחותם עִמָהֶם אדם כשר. בשולחן-ערוך (חושן המשפט) נאמר: אסור לאדם חכם שיישב בדין עד שידע עם מי הוא יושב, שמא יהיו האחרים אנשים שאינם הגונים ונמצא מצטרף לקשר-רשעים.
בעניני ממון, עסקים ותעסוקה, אנחנו אכן מקפידים על דברי החכמים האלה - בודקים היטב מי עומד מולנו, את קורות חייו, מבקשים המלצות, בוחנים כתבי יד, אולי יש לו עבר פלילי כלשהו וכו', כל אלה יעניקו לחתימתו את מידת התוקף הראויה וּלפיה נפעל.
שונים בתכלית הם פני הדברים כשאנשים מתוכנו מבקשים לדון ואף לחתום על מיני שטרות מחייבים, עם אויבים המעמידים פנים של מבקשי שלום, מבלי לתת את הדעת עם מי יושבין ועם מי חותמין. האמרה השנונה "שלום עושים עם אויבים" התרוקנה מתכליתה האמיתית והפכה לקלישאה נבובה, שכן שלום עושים רק עם אויב שפניו לשלום.
אין לך דבר פשוט מלחשוף את כוונותיהם האמיתיות של הפלשתינים עוד בטרם החלטה אם לשבת עִמָהֶם אם לאו. עוד בשחר ימי האיסלם נחתם הסכם ה"הוּדְנָא" המפורסם בין הנביא מוחמד לבין שבט קורייש.
הסכם זה, שהוּפָר כמובן, מוזכר תדיר על-ידי כל מוסלמי מאמין והוא עומד מאחורי כל כוונה שלהם בבואם לחתום על הסכמים. ספרי הלימוד שלהם דהיום, מחנכים את עולליהם כבר בגיל הרך את דבר הכוונה ממנה לא יסורו ימין ושמאל. משורריהם הרבים והנחשבים מקוננים בריש גלי את אסונם המר, וּמייחלים ליום נקם ושילם שייפול על ראשינו במהרה בִּימיהם אמן.
הצהרות והטפות מנהיגיהם, הן הדתיים והן הפוליטיים, בין אם הם חברי-כנסת-ישראל הערביים ובין אם הם מנהיגי מחבלים - על כל גבעה, תחת כל עץ רענן, בכל מסגד, מעל דוכן הכנסת וּבכל אמצעי התקשורת ההמוניים - בדבר היחס הראוי למדינת היהודים, פשוטים, ברורים וחד-משמעיים: שנאה, ג'יהאד, נקמה והסתה משולחת כל רסן לפרוע בַּיהודים אפילו בִּמחיר חייהם שלהם. כל מתאבד על ילדים וּזקנות יהודיים זוכה למעמד קדוש, הוא מקבל את התואר "שאהיד" ותמונותיו מעטרות את קירות עריהם וכפריהם למופת ולדוגמא לכל ה"שָׁבָּאבּ".
לאיזו הוכחה נוספת אנחנו זקוקים בשביל להבין שאסור לנו בשום פנים ואופן לדון עִמָהֶם ובוודאי שלא לחתום איתם על שום מסמך?
אבל יש בתוכנו אנשים שמנערים מעליהם כל טענה מהסוג הנ"ל, כְּגָרֵשׁ זבוב טורדני. הם והגיונם "הצרוּף", המוסר "הגבוה", המצפון "הנוקף" ושכלם "הישר", דוחים בתוקף את הדברים הללו וּבשאט-נפש. את כל האמת הקשה הם מקריבים לעולָה על מזבח ה"כִּיבּוּשׁ". והלא הערבים נושפים אל תוך פרצופיהם, לילה ויום, שכל גרגר אדמה בארץ הזאת הוא אדמת וואקף ואין ליהודים שום זכות עליה, הכל כָּבוּשׁ! מה קשה פה להבין? ואלה בשלהם - "אלה הם דברי הבל", הם אומרים. גם כשההבל הזה אופף מילים של ממש, מלאי משמעוּת, מפיהם של מנהיגים בעלי שיעור-קומה בקרב קהילתם - לא יוותרו ויפטירו: "אלה הם דברי הבל!"
אין לְמוסלמי-מאמין עלבון צורב מזה. מחד-גיסא להכתיר את דבריו "הבל" וּמאידך גיסא לבקש שלום, מצד אחד לקחת להם את הבית וּמצד שני ל"וותר" להם לגור במחסן האחורי, ועוד לראות בזה נדיבות. אין פלא איפוא שכל אנשי "מחנה השלום" בישראל, נתפשים בעיני הערביים כולם כמתנשאים ויהירים הנוהגים כאדוני הארץ.
מבחינתם של הפלשתיניים, אפילו יסתלקו כל היהודים מכל חבלי ארץ-ישראל, עדיין לא וויתרו היהודים על דבר וחצי דבר משלהם ויהיו עוד חייבים פיצוי על שנות הסבל שעברו על העם הפלשתיני. משום כך, כל אימת שיהודי פולט את המילה "ויתוּר", המוסלמי מתקומֵם! שהרי "וִיתוּר" פירושו, מחילה על זכות שיש לך, דבר שהוא שלך והינך מסכים ברוב טובך להעניקו לאחר. כאן אין לך, מבחינתם של הפלשתינים ובתמיכת האומה הערבית כולה, שום "וִיתוּר"! שום "זכות"! שום דבר פה לא שייך לך! לֵך מפה, יאללה!