בימים האחרונים אנו עדים למתקפה רבתי של הבנקים נגד ועדת בכר והמלצותיה, הקוראות לראשונה מזה זמן רב לבצע שינויים מבניים בבנקים ולהפריד את קופות הגמל מהבנקים. הבנקים מנסים לשכנע אותנו במודעות ענק שתחרות זה דבר רע, שאזרחי ישראל מפסידים את היציבות שביכולתם להעניק לנו, שמרווחי הבנקים מרוויחים כולם, אבל העובדות בשטח הן שונות לחלוטין.
מזה עשורים רבים, שולטים הבנקים ביד רמה בחיינו ובצורה קרטלית כמוה אין בעולם המערבי המודרני. הבנקים, והדברים אמורים בעיקר לגבי לאומי ופועלים, מחזיקים למעלה מ-90% מהשוק הבנקאי, קובעים כמאמר הגשש החיוור "מי יהיה השופט, מה תהיה תוצאה, ומה יהיה מזג אוויר". הם גובים מאיתנו עמלות שונות ומשונות, הורגים אותנו בריביות על האוברדראפט, ורושמים רווחי עתק בזכות הכסף שלנו, שמכסה להם כל חור שיוצר בעל הון פזיז זה או אחר שקיבל מהם הלוואה, על מיזם גרנדיוזי שהתרסק.
הבנקים שהם אוליגופול כאמור, קובעים ריבית מלאכותית נמוכה על פיקדונות הצבור, וגובים ריבית נשך מההלוואות שהם נותנים לו, וזאת בייחוד למשקי הבית. הריבית הנמוכה על החסכונות גורמת להעברה מסיבית של הון מהציבור החוסך, למספר מצומצם של בעלי הון השולטים בבנקים. מדובר במיליארדים רבים שהבנקים גוזלים מציבור החוסכים ולאיש לא איכפת. גם לגורמים כגון המפקח על הבנקים והממונה על ההגבלים העסקיים אין הרבה מה לעשות בנידון.
ישראלים נחשבים כעם שאיננו פראייר. כעם שבשוק נידח בהודו מסוגל להוציא למוכר ארנקים את הנשמה על שקל וחצי רק כדי לצאת עם מחיר נמוך שבעי רצון, אבל דווקא כאן בארץ כאשר מדובר על סכומים אדירים, מיליארדים כאמור, הישראלים ממלאים פיהם מים ונותנים לבנקים לדפוק אותם פעם אחרי פעם.
אנחנו פראיירים, מה זה פראיירים, כמונו לא בראו עדיין. איך אנחנו הציבור מאפשרים לחבורת בנקאים מרחוב רוטשילד בתל אביב כך לגזול לנו את חסכונותינו, לעבוד עלינו בעיניים עם העמלות, ובעצם לחנוק את המשק הישראלי.
איך ייתכן ש-70% מהאשראי במשק הישראלי הולך בסך-הכל לאחוז אחד מהאוכלוסייה. עכשיו זה ברור למה. הבנקים עושים את המוות לעסקים הקטנים, ואני לא צריך לספר לאף אחד כמה קשה לקחת הלוואה של כמה עשרות אלפי שקלים במדינה הזאת למי שלא קוראים לו דנקנר, או זאבי.
כך הם שולטים בנו ומנציחים שליטה כלכלית של מספר משפחות במדינה. הסירו ספק: אני קפיטליסט וחושב שהשוק החופשי הוא הפיתרון הטוב ביותר לכל כלכלה. אולם מה שמתרחש בארץ בתחום הבנקאות רחוק מלהיות חופשי, כמרחק מזרח ומערב.
ולישראלים לא איכפת. הם אדישים. לא איכפת לנו שידפקו אותנו, לא איכפת לנו שלמעלה משליש מכל שקל שאנחנו מרוויחים בזיעת אפינו הולך על פרנסה של המונופולים ששולטים בשוק הישראלי. לא איכפת לנו שאף מחוקק שאנחנו בחרנו כדי שייצג אותנו, לא יזיז את עצמו כדי לשנות משהו, כי הבנקים מחזיקים אותו במקום הרגיש ביותר שלו. מי ייתן לו הלוואה אחרי זה, כשהוא ירצה לבנות מטה פריימריז? וככה הם שולטים בנו. ככה הם מוחקים חובות לחברים בסכומים של מאות מיליוני שקלים, אבל אותנו הם ירדפו עד חורמה על חוב של 7,000 ש"ח. כי את הכסף מזאבי הם לעולם לא יראו, אבל את הכסף ממך וממני, אנשים עובדים, ישרים, אם ילחצו מספיק חזק יש סיכוי שהם יחזירו ובריבית דה-ריבית.
ומה עושה הפיקוח על הבנקים? בוודאי תשאלו. אם כן, התשובה הפשוטה היא שבמקום שהפיקוח על הבנקים יפקח עליהם, הוא בעצם מנציח את המצב הקיים. יציבות הוא קורא לזה. אך כולנו יודעים את האמת: הפיקוח על הבנקים אינו ממלא את תפקידו באמת, כי מה שחשוב לו זה יציבותם של הבנקים, לא שלנו האזרחים.
ומה זה יציבותם, הנצחת המצב הקיים, בו אזרחי ישראל הם עבדים של המערכת הקרטלית ביותר בישראל. למפקח על הבנקים לא איכפת שמנצלים את החוסכים והלקוחות. הוא דואג ליציבות.
יתרה מכך: ההסטוריה מוכיחה כי הרבה פעמים תפקיד זה משמש כמקפצה להיכנס לאחר מכן לבנקים עצמם ולהרוויח מיליונים. אז למה שיחשוב לטובתנו האזרחים ולא לטובת המעביד הפוטנציאלי הבא שלו? מה אתם חושבים - שאין מי שרומז לו שאם הוא מעוניין להשתלב באחד הבנקים, כדאי שהוא יתייחס אליו יפה?. גליה מאור לא הייתה פעם המפקחת על הבנקים??.
ונחזור על זה שוב. הבנקים חונקים אותנו, טת הציבור הפשוט, הם חונקים. הם אינם ממלאים את תפקידם כמתווכים פיננסיים בנאמנות, אינם מקצים הלוואות לפי שקולים כלכליים אלא לפי פרוטקציה ולפי קשרים, בלי ביטחונות מתאימים, תוך נטילת סיכון מוגבר, ואחרי זה הם מסתבכים עם חובות אבודים. ומאיפה הם משלימים את הכסף האבוד, זה ברור: ממני, ממך, מהזוג הצעיר שייחנק מהמשכנתא, מבעל העסק הצעיר שלא עומד בתנאי ההלוואה הכבדים מנשוא שקיבל. זו האמת, כך הם עובדים עלינו, כך זולג לו ההון מבין אצבעותינו, וזה לא מגיע לאף אחד מאיתנו.
השימוש הבלתי יעיל בהון, וההפסדים של חלק גדול ממנו בהרפתקאות עסקיות של משפחות ההון מחד-גיסא, וגזילת הכספים מהציבור על-ידי עמלות מוגזמות, וריביות מטורפות מאידך גיסא, הן תופעות בלתי נסבלות ויש לשנותן לאלתר.
הציבור הישראלי חייב להתעורר ולהבין כי הקרב נגד הבנקים, הקרב לפתיחת הבנקים לתחרות, הוא קרב שהינו לא פחות חשוב מכל קרב אחר מדיני או פוליטי. מי שרוצה כלכלה חופשית וצמיחה במשק, מי שרוצה שוק שמעניק הזדמנות לצעירים לפתוח עסקים, מי שרוצה שהצעירים האלה לא יברחו לחוץ לארץ, חייב מייד לשנס מותניים ולצעוק בעל כל בימה: לא עוד. הבנקים חנקו אותנו, הבנקים גזלו מאיתנו מיליארדים וחילקו לחברים, ולעצמם, לא עוד!
ואם אתם חושבים שמחאה ציבורית לא עובדת, אני מזמין את כולכם להרהר מדוע החליטו הבנקים דווקא כעת לשכור משרדי פרסום, יועצי תדמית, לבצע ספינים מבוקר עד ליל ומה לא, והכל כדי להגן על עצמם מפני מה שוועדת בכר רוצה "לגזול" מהם, קרנות הפנסיה שלהם, כלומר שלנו. הם בלחץ, וזה הזמן ללחוץ בכל הכוח, לכל הכיוונים, ולהכריז: לא ניתן שיחנקו אותנו יותר, רוצים תחרות בין הבנקים, רוצים הפחתת עמלות, רוצים הזדמנות הוגנת לקבל אשראי, מעתה העם הזה מפסיק להיות פראייר.
