לא מעט תופעות המתרחשות בתקופה האחרונה גורמות לאנשים רבים למרוט את שערותיהם ולצבוט את עצמם כדי לוודא שמה שמתרחש לנגד עיניהם אינו חלום, או ליתר דיוק, סיוט.
למשל, אריאל שרון שהיה אבי ההתיישבות ביש"ע, סמל התקיפות הלאומית, שהפך למוציא לפועל של מדיניות מר"צ ועושה זאת באותה תנופה דורסנית שבעבר אפיינה את הבנייה שלו, כשהנהגת הליכוד נגררת אחריו בשיתוק בלתי מוסבר, ביודעם בבירור שבכך הם מאפשרים את חורבן האידיאלים שלהם, כשהם מהווים דוגמה לחוסר מנהיגות, ומצטיירים כדחלילים חסרי אישיות.
לא פחות אבסורדי הוא הגיבוי התמוה של המפד"ל המאפשרת כיום את קיום הממשלה.
אבל מי שעוקב אחרי התנהלותה של מפלגה זו אינו מופתע ממדיניותה זו אלא רק מהעוצמה של נטישת הרעיונות שבהם דגלה, וחוסר התבונה שבכך.
למי שהפסיד את הפרקים הקודמים נזכיר שהמפד"ל שקיבלה 12 מנדטים בשנת 1977, גיבתה את מנחם בגין בנסיגה ועקירת ישובי סיני, ועל כך שילמה ביוקר בבחירות 1981 כשאיבדה כמחצית מכוחה.
המפד"ל איישה את משרד החינוך החל משנת 1977 ובחלק מהתקופה היה משרד זה אחראי על התקשורת הממלכתית. ראשי המפד"ל שאז כמו היום הצטיינו במניפולציות פוליטיות פנימיות, לא ניסו להפעיל את כישוריהם אלו בהתמודדות עם האתגר של השפעה על התפריט המוגש לנו על-ידי התקשורת, ולמעשה אותה תקשורת "שודרגה" שמאלה באותן שנים.
חמור בהרבה הוא האסון החינוכי שהתרחש במערכת החינוך שעליה חלשו שרים מטעם המפד"ל במשך דור שלם, מ-1977 עד 1999 בניכוי 3 שנות ממשלת רבין. למפד"ל היתה הזדמנות פז לערוך מחדש את כל מערכת הערכים שאותם (לא) קיבלו תלמידי ישראל. את החשבון על חוסר המעש וההשלמה עם השתלטות אנשי שמאל על תכני וכיווני הלימוד איש עדיין לא ערך עם מפלגה זו. החינוך הממלכתי הופקר לחלוטין. מערכת החינוך הפיקה דור שלם של בורים חסרי ערכים לאומיים שמטביע בהתאם את חותמו על כל החברה.
מי שלמשל מתבונן באופן ובתוכן לימודי התנ"ך בחינוך הממלכתי אינו מופתע מהסלידה והבורות שמגלים התלמידים כלפי הפנינה התרבותית הזו. הלימוד באופן המשעמם והמקומם ביותר שניתן להעלות על הדעת, חייב להפוך את התלמידים לאוייבי תנ"ך מושבעים.
תהליך הכנסת ספר ההסטוריה הפוסט ציוני "עולם של תמורות" לתוכנית הלימודים התרחש בתקופת כהונתו של השר יצחק לוי והמנכ"ל הנצחי מטעם המפד"ל, זבולון אורלב, שהיום נותן גיבוי מוחלט לראש ממשלה פוסט ציוני. הספר הדלוח הזה הוצא מתוכנית הלימודים רק בתקופת לבנת, ולא על-ידי המפד"ל.
קשה לשכוח כי ח"כ שאול יהלום הוא האיש שהציל את רשות השידור מחנק כלכלי לאחר שקולו הכריע נגד ביטול האגרה. קשה גם שלא להבחין בהכרת התודה אליו מטעם ערוץ 1.
איש במפלגה זו אינו לומד מהנסיון החוזר ונשנה של גידול ניכר בכוחה של המפד"ל כתוצאה מעמדות לאומיות תקיפות. ב-1996 זכתה המפד"ל ב-9 מנדטים. הכרעת מרכז המפלגה בעד השארות בממשלת ביבי לאחר ועידת וואי ובעיטתו של חנן פורת לתחתית הרשימה, הובילה לפרישת "תקומה" ולהפסד כוח רב בבחירות 1999 עד ל-5 ח"כים.
בבחירות האחרונות השכילה המפלגה להעמיד בראשה את אפי איתם. בהתחשב בגלריה החיוורת, היה זה מהלך מבריק שבלעדיו עלולה היתה להיעלם.
קשה להבין מה מתחולל בראשו של זבולון אורלב. ההצטרפות לממשלה עם "שינוי" תוך החרמה גזענית מכוערת של החרדים, ההשלמה עם הפגיעה בשירותי דת בסיסיים, השארות בממשלה שהחליטה על מדינה פלשתינית, עיסקת השבויים הקטסטרופלית, והגיבוי למהלכים המטורפים של שרון המזלזל במפד"ל בגלוי, מובילים את המפלגה לריסוק מוחלט. גם ההשפלה של אפי איתם לא תוסיף לה כוח. זבולון המר ז"ל היה בעל דעות דומות מאד לזבולון אורלב, אך תמיד ידע מתי לפנות ימינה כדי לא להינתק לחלוטין מהקהל הטבעי שלו.
מצער עד מאד לראות איך המפלגה האמורה לבטא נוסחה מנצחת של דת, מסורת, לאומיות וציונות, מתאבדת לדעת. למפד"ל יש פוטנציאל מצביעים של 15 מנדטים שיכולים היו לבוא מהציונות הדתית ומחילונים רבים המודאגים מהכיוון התרבותי שאליו צועדת המדינה.
קשה לראות כיצד הקהלים הללו יצביעו בבחירות הבאות, שכנראה יגיעו מהר מאוד, למפלגה שהאיש החזק שלה מצטייר כמינוי נוסף של עמרי שרון.