המשבר שאליו נקלעה מדינת ישראל הוא מעין "החווה הסינית אסטרטגית-היסטורית" של הימין-מרכז הישראלי=ליכוד, בראשות אריאל שרון.
זאת מלכודת שהעולם הערבי במשך שנים כרה לישראל ואלה עיקרה: חוסר יכולתה של מדינת ישראל לממש את מטרותיה הלאומיות-מדיניות-טריטוריאליות, שהיו רדומות חלקית אחרי תום מלחמת העצמאות והתעוררו ברעש רב, אחרי מלחמת ששת הימים. חוסר יכולת זאת נובע, באופן ישיר, מתפקודה הלקוי של מערכת הביטחון ובייחוד מתפקודו הלקוי של צה"ל, שאינם מסוגלים לגבות את המטרות הלאומיות-מדיניות.
אמנם רוב המערכות בישראל מתפקדות בתת-תת אופטימום,גם המערכת הכללית, גם החברתית, גם הפוליטית, גם האקדמית גם החינוכית וכל היתר. תפקוד גרוע זה סייע לערבים לתמרן אותנו למלכודת "החווה הסינית האסטרטגית" הנוכחית. אך, המערכות הלא ביטחוניות של ישראל מתפקדות גרוע גם בגלל השפעתה השלילית של מערכת הביטחון עליהן, ומכל מקום המשבר הנוכחי, שבגינו מבקש ראש הממשלה לפנות את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון הוא בטחוני ולא כלכלי או חברתי.
אנשי המרכז-שמאל בישראל (מפלגת העבודה, שינוי) טוענים, בגדול, שמערכת הביטחון הגיעה לגבולות הכוח שלה ואין לה פוטנציאל לגבות את המטרות. אנשי המרכז ימין בישראל (הליכוד, ש"ס) טענו כל השנים שהממשלות לא נתנו לצה"ל לנצח.
האינתיפאדה הנוכחית הוכיחה למרכז ימין, שמנהיגו הנוכחי הוא אריק שרון, שצה"ל אינו מסוגל לגבות את המטרות, דהיינו הוא אינו מסוגל לנצח, במגבלות ובאילוצים הפנימיים והבינלאומיים. לכן אימץ אריק שרון את תוכניתו של עמרם מצנע מן הבחירות האחרונות לפנות את רצועת עזה ולעקור את יישובי גוף קטיף.
אריק שרון, בנימין נתניהו, ציפי לבני וחבריהם יכלו להבין את המצב עוד לפני הבחירות האחרונות, ומחבר שורות אלה הפנה את תשומת לבם לכך גם אישית וגם בכתב. הם התעלמו מדברי והובילו מערכת בחירות נגד הינתקות כפי שהציע מנהיג מפלגת העבודה עמרם מצנע. בכך הם גילו חוסר הבנה בתהליכים האסטרטגיים האמיתיים בארץ ישראל ובמזרח התיכון. כמעט כל הישראלים שותפים להם.
מכאן מסקנה א': כמעט כל הישראלים אינם מבינים את המציאות, ומתנגדים בחריפות ובנקיטת סנקציות לכל מי שמפנה את תשומת לבם לכך.
אריק שרון וחבריו לא הגיעו לשלב שבו הם מוכנים להודות שהם טעו לאורך כל הדרך בהערכת היתר שלהם את צה"ל ולכן הם מנמקים את צעדם הנוכחי, לפנות את יישובי גוש קטיף וצפון השומרון באופן מעומעם. השמאל הקיצוני בשום אופן אינו מעוניין להחזיק בשטחים שנכבשו ב-67' והימין הקיצוני בשום אופן אינו מוכן להתפנות. אך גם גם אלה וגם אלה אינם מבינים את מהות "החווה הסינית האסטרטגית" שאליה נקלענו.
מסקנה ב': רוב הישראלים היו מוכנים לשלוט על שטחים נוספים מעבר לגבולות 67 אם המחיר בחיי אדם היה סביר מבחינתם. שאלת המחיר הסביר קשורה גם במספר המוחלט של ההרוגים וגם בקשיחות הלאומית. אחרי עשרות שנים של התפנקות לאומית, הציבור הישראלי אינו קשוח ולכן אינו מוכן לשלם מחיר גבוהה במונחים מוחלטים.
מסקנה ג': אין דרך לשפר במהירות את תפקודה של מערכת הביטחון. מסקנה זאת הובילה את מנחם בגין למסור למצרים את כל סיני בתקווה שנוכל להחזיק בידינו, בקלות יחסית, את יהודה שומרון ורצועת עזה. אותה מסקנה מובילה היום את אריק שרון למסור לפלשתינים את גוש קטיף וצפון השומרון כדי שנוכל לשמור בידינו את כל השאר.
מסקנה ד': אריק שרון טועה, כי בעוד כמה שנים יבקשו הישראלים סביב המרכז הפוליטי והם הרוב, לקנות שקט תמורת אריאל, קרני שומרון ומעלה אדומים ואחרי עוד כמה שנים הם יהיו מוכנים למסור לפלשתינים את ירושלים המזרחית וחלקים ממדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. בכך תשיג האסטרטגיה ארוכת הטווח של הפלשתינים - תוכנית השלבים - את מטרתה.
מסקנה סופית: יש לומר לעם את האמת שהיא: 1) היום, למעלה מכוחה של מדינת ישראל להחזיק בכל השטחים.
2) כדי להחזיק בחלק מן השטחים יש לחולל רפורמה יסודית במערכת הביטחון. אז אולי יהיה סיכוי להרתיע את הפלשתינים ולחולל בהם אותם התפתחויות שחלו אצלנו: תובנה שאין להם די כוח להשיג ולגבות את כל מטרותיהם הלאומיות מדיניות.
3) המערכת הפוליטית, החברתית והתרבותית של ישראל היום אינם מסוגלות לבצע מהלכים כאלה מהיותן מחויבות לשגיאותיהן מהעבר.
