בכנס המגשר בין התרבות העברית לתרבות הערבית אשר נערך בבית אגודת הסופרים העבריים בתל אביב, נכח נציג מן העולם הערבי. נציג אוטנטי. נציג אמיץ המייצג ניסיון ליצור גשר תרבותי גם בעולם שאיבד את שפיותו לדעת. נציג שכמו נמלט מירדן, על-מנת להיות נוכח בכינוס לייצג סוג של רצון טוב. בעולם שנדמה ששכח משמעות החיים.
זכריה אברהים אל-עומרי, גבר יפה תואר, בשלהי שנות השלושים, עמד על מדרגות בית הסופר והצטלם על-פי בקשת העיתונות. שפם שחור שזור על פני, תווי פניו המזרחיים, מן נסיך ירדני, בעל חזות שזופה באור בריא. קמטי פניו עטופים בחיוך מיסתורי.
מראה הגבר כמו נגזר מג'ורנל לדוגמני צמרת, ואין ספק שיכולתי לטעות לפשר מעשיו בבית הסופר, לולא עידכנו אותי חברי הסופרים והמשוררים, שלפניי "הנציג הערבי". נציג התרבות הערבית שהגיע לכנס בינתרבותי ביוזמתו האישית, והתארח בביתו של יחזקאל מוריאל.
יחזקאל ישב ליד זכריה אברהים אל-עומרי, וכך ניהלתי דיאלוג עם שכן ירדני בזכות המתרגם והמארח הלבבי יחזקאל.
- אתה משורר או סופר?
אני עיתונאי, כותב סיפורים וגם מאמרים.
- באיזה גיל התחלת לכתוב?
התחלתי לכתוב בגיל שמונה עשרה. חלפו מאז עשרים שנה, המתורגמן עורך חשבון, ומציין בעיניי הוא בן שלושים ושמונה.
- מה כתבת לראשונה?
כתבתי קסידה. הייתי בימי הבחרות וכתבתי שיר אהבה מרגש.
כאן מתחיל המשורר הירדני, לדקלם את שירו הראשון כאשר המתרגם מנסה בכל כוחותיו להיות נאמן למקור הערבי, ובסוף התהליך פולט לעברי אין ספק שמאוד קשה לתרגם.
"אם הייתי רואה אותך במקרה
כמו שחו עיניי לתוך עינייך
התנועעה בתוכי
כמו מילאה את רוחי
שירה כאובה,
והרגשתי כאילו שאני
מוקף ללא יכולת לברוח
איזה משב רוח
הנושאני
למקום מרוחק
ופתחתי באותה השעה
ובאותו הזמן
שאת היחידה
יבוא יום
נמצא מהלך שיובילני
לאמת."
כאן המתרגם מוסיף, זו הייתה דוגמה לשירה המוקדמת, אי אפשר לתרגם ממילה למילה.
- כמה זמן אתה חבר באגודת הסופרים הירדנית?
אמרתי להם שאני מאיים עליהם להתפטר מן האגודה. אני לא יכול לסבול את הגישה שלהם לתרבות הישראלית.
- עיסוקים נוספים?
יש לי מועדון אמנים בעיר איירביד, בדרום ירדן. עיר גדולה. מועדון ציור ופיסול. יש לי שלוש עשרה עבודות ספרותיות. אני מפרסם מאמרים בירמוק כתב עת של אוניברסיטת ירמוק בירדן. אני מפרסם על כל במה שרוצה את מה שאני כותב. אני מוציא לאור היכן שמעניקים לי במה.
- כיצד הוא קיבל את ההזמנה לאירוע?
ההזמנה הגיעה דרך חברו יחזקאל, מיד הוא הסכים לבוא, לא מפחד. לא איכפת לו מה יגידו אחרים.
- מה היחס של היוצרים אנשי הרוח בירדן לכותבים בישראל, האם הוא אינו חריג בנוף התרבותי הירדני?
יש הרבה כאלה, שמעוניינים אמנם לקשור קשר עם ישראל. אבל הם בסופו של דבר חוששים להביע בפומבי את דעתם, כדי לממש קשר זה, ויש צורך בזה. אם אדם ממש מעוניין אז באופן אישי ולא צריך להתחשב במה יגידו עליו. הם כאילו מבקרים אותו. כל סופר שיודעים עליו שהוא באמת בקשר עם ישראל הם ממש מנדים אותו.
- האם היה אי פעם דיאלוג ללא פחד? תראה, יש שלום בין העמים כבר כמה שנים טובות, האם במשך התקופה הזאת היו פרקים יותר זוהרים לקשר הבינתרבותי?
בימים הראשונים לשלום בין ירדן לבין ישראל, בתקופת רבין ותקופת מלכותו של המלך חוסיין, ביקרו בישראל 100,000 ירדנים. אחר הסתלקותם של שניהם הכל התמוסס, חל שינוי בהלך הרוח, הקנאות נעשתה שלטת.
זה היה ריאיון קצר ביותר. ראשית, לא ערכתי מעולם ריאיון באמצעות מתורגמן. שנית, לא ידענו היכן להתיישב ולא ידענו היכן נערוך את הריאיון. נדדנו בכל מיני חדרים ובכל מיני מסדרונות, עד אשר מצאנו איזו פינה קטנה ומוצלת ליד פתח האולם הגדול.
כשאני מנסה לעקוב אחר המתרגם, מנסה לשער אילו שאלות עליי לשאול ומנסה להבין מה עונה לי המרואיין. רק מבע העיניים הסגיר אדם שביקש שימחת חיים, אולם בוודאי חי באיזו מסגרת פחד. איש שמבקש את החיים ולא יודע היכן טוב יותר, אולי הוא הגיע אלינו ככבשה טועה ומחר ישוב לעדר הכבשים הירדני.
מה שברור הוא שהוא היה כאן, הוא היה נציג בינתרבותי והוא היה נציג אמיץ, לניסיון של הידברות. איך אומרים, עדיף אחד מלא כלום.
איני מבקשת לשכוח את היוצרים הערביים שנכחו בכנס הבינתרבותי. אולם הגיבור האמיתי הוא ללא ספק הערבי זכריה אברהים אל-עומרי, ירדני אסלי, ערבי אמיתי ללא השתייכויות נוספות.
_______________________
- תודות למשורר נביל נאסר אלדין, על הצילום, ולמתרגם יחזקאל מוריאל המופיעים עם זכריה אברהים אל-עומרי, במרכז התמונה כאן, מעל.
