במסיבת יום העצמאות שנערכה בשגרירות ישראל בוושינגטון, נתבקש כל אחד מהנוכחים לתאר חוויה אישית שנחרתה בזיכרונו מיום הקמת המדינה.
כל אחד מהנוכחים תיאר בתורו את החוויה העיקרית הזכורה לו מאותו יום, עד שהגיע תורו של השגריר עצמו. להפתעת הנוכחים בחר השגריר לתאר אירוע שהתחולל בתאריך מאוחר יותר על חוף ימה של תל-אביב. "דפקתי אותם (כלומר יריתי בהם) על הספינה, ודפקתי אותם שוחים אל החוף". זהו האירוע "החגיגי" וזו הלשון בה בחר יצחק רבין, שגריר ישראל בוושינגטון באותם ימים לתאר באוזני הנוכחים הנבוכים, כיצד ירה באחיו, רובם ניצולי שואה, אשר ביקשו להתגייס למערכה נגד האויב הערבי, ומצאו עצמם נטבחים בידי יהודים שהכריזו עליהם מלחמת אחים.
אין להתפלא על בחירתו זו של יצחק רבין. "עונות הציד", סזונים שכללו חטיפות, עינויים, מסירות, ועשרות(!) רציחות של אנשי ימין, נחשבו תמיד כלגיטימיים אצל אבות השמאל הישראלי. לא רק לגיטימיים, אלא שכבמקרה רבין, מעשים שיש לפרסם לרומם ולהתגאות בהם. כאן חשוב להדגיש כי רוב המזהים עצמם כאנשי שמאל, רחוקים מאוד ממחשבות כאלה, אולם בשונה מן המחנה הלאומי, את הקו הקיצוני והמתלהם מובילים ראשי המחנה.
אם למישהו נדמה שהתודעה השמאלנית כיום השתנתה, להלן ציטוטים אחדים מפי דמויות מרכזיות בשמאל הישראלי:
"יכול להיות מצב שבו אומר: לא שווה לקיים את החברה הזו, ואז מלחמת אזרחים לא תפחיד אותי", משה נגבי (כיום הפרשן המשפטי של קול ישראל...) מתוך על דמוקרטיה וציות.
"מתנדב לשרת ביו"ש כמוהו כאנשי אס אס", פרופ' משה צימרמן.
"אני קורא לכם לאחוז בנשק, להחזיר בנשק נגדם... כן לאחוז בנשק", פרופ' ישעיהו ליבוביץ' (הארץ, 27.9.85).
"רק מי שיהיה מוכן לעלות עם טנקים על עפרה יוכל לעצור את הסחף הפשיסטי...", פרופ' זאב שטרנהל (דבר, 15.4.88).
מיטב אמצעי התקשורת, יחצ"נים ומומחי "ספינים" למיניהם - עסוקים כיום בהפחדת הציבור מפני "מלחמת האחים" שהימין עתיד לגרור אליה את תושבי ישראל.
כיהודי המשתדל לשמור מצוות ושלמד אי אלו שנים במוסדות תורניים - מעיד אני על עצמי - שמעולם לא שמעתי על המושג 'פולסא דנורא' מחוץ לאמצעי התקשורת הישראליים. כמי שמצוי מעט בנבכי המאבק שמנהל המחנה הלאומי נגד גירוש מתנחלים מבתיהם, החרבתם, והסגרת חבלי מולדת למחבלים, מעיד אני כי מעולם לא שמעתי ולו קריאה אחת למלחמת אחים. אם יש קריאה כזו - הרי שהיא באה לא מדמויות מכובדות ומוכרות כמו במקרה השמאל, אלא מתמהוניים שנתגלו משום מה על-ידי הערוץ השני ואיש אינו מכירם.
מתנהל דיון כואב על דרכי ההתגוננות הלגטימיות. אך קריאה למלחמת אחים שלא לדבר על התארגנות למלחמה שכזו - דבר כזה לא היה, לא נברא, וברור לי לחלוטין שגם לא תהיה.
הסיבה לכך פשוטה. מלחמת אחים עומדת בניגוד גמור לאתוס היסוד של המחנה הלאומי - כלומר שלמות הלאום. לעומת זאת, הערכים האוניברסליים שבבסיס האתוס השמאלני, מפחיתים מערך האומה וממילא שמירת שלמותה יכולה להיות מוקרבת למען ערכים גבוהים יותר - כמו 'שלום' למשל...
אייך שהוא התגלגלו מחשבותיי אל סיפור הקרב על דיר יאסין. דיר יאסין היה בסך הכל עוד כפר ערבי שנכבש במלחמת השחרור ורבים מתושביו נהרגו. היו הרבה דיר יאסינים - אבל בשונה מרוב הכפרים הערביים, את דיר יאסין כבשו אנשי הימין. השמאל מיהר כמובן לגנות את הטבח הנורא ובשל כך הופץ סיפור הקרב המסויים הזה - חיש קל - ברחבי העולם בכלל, וברחבי העולם הערבי בפרט. כאן אירע דבר מוזר. הערבים הוסיפו על העובדות עוד כיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם וניפחו את ממדי הטבח - בדיוק למימדים להם ניתן היה לצפות אילו התהפכו היוצרות, והיו אלה ערבים חלילה הכובשים כפר יהודי. כלומר כמו בסיפור השמאל והמצאת מלחמת האזרחים, גם הערבים שאבו את "המידע" מתודעת ההתנהגות שלהם עצמם ויצרו את אגדת דיר יאסין. הפוסל כידוע - במומו הוא פוסל.
ההמשך ידוע. החלה תנועת בריחה המונית של ערביי ארץ ישראל, תנועה שבלעדיה, ישראל של היום לא הייתה יכולה להתקיים כמדינה יהודית.
מי יודע. הדבר האחרון שהימין עושה הוא לאיים במלחמת אחים. אבל התקשורת בידיו של השמאל, והוא עוד עלול לשכנע את הציבור במלחמת האחים המפוברקת שלו. התוצאה תהיה גול עצמי משום שהציבור יחשוב פעמיים אם שווה ללכת על תוכנית ההינתקות במחיר מלחמה שכזו.
נסתרות דרכי הבורא.