התקשורת הישראלית משתעשעת בהשוואה השגויה בין יש"ע לאלג'יריה וגוזרת מכך גזרה שווה לגבי הפתרון הדרוש. על-רקע זה, יש המביעים כמיהה ל"דה-גול ישראלי", ומתעלמים מההבדל העקרוני שבין המשל האלג'ירי לנמשל הישראלי: באלג'יריה היה כיבוש של עם זר וארץ זרה גם יחד, ואילו בארץ מתקיים מצב ייחודי, שבו קיימים יחסי כובש-נכבש בין שני עמים, אולם לא בין "הכובש" לארץ, שהיא ארצו.
הגדרת השליטה היהודית בחלק מהארץ כ"כיבוש", לעומת שליטה "חוקית" - בינתיים - באזורים אחרים, מתבססת אך ורק על "קו ירוק" מקרי, שהתקיים 19 שנים בלבד, כמחצית האחוז מתולדות עם ישראל.
כששים שנה אחרי תחילת מלחמת העולם השניה ראוי לזכור שהיא פרצה כתוצאה בלתי נמנעת מהמדיניות השגויה של צ'מברליין ודאלאדייה, ראשי הממשלות של בריטניה וצרפת, שהאמינו כי ויתורים לתוקפנות הנאצית עשויים למנוע מלחמה. מאז עבר עם ישראל שיאים של שואה ותקומה, חידלון ועצמאות, וניתן היה לצפות שלקח ההסכם האומלל במינכן נלמד והוטמע בתודעתנו הלאומית.
מלחמת העולם השניה פרצה למרות "שלום מינכן", ותוך זמן קצר התמוטט צבא צרפת נוכח כוח המחץ הגרמני. שרידיהם של צבאות צרפת ובריטניה נהדפו מערבה, אל חוף הים, ונחלצו בעור שיניהם באמצעות פינוי הירואי מחוף דנקירק.
באותה עת דרך כוכבו של הגנרל דה-גול, שהתריע מפני המפלה הצפויה, ואשר מייד לאחר התבוסה הקים את תנועת השחרור הצרפתית מעול הכיבוש הנאצי. בפנייתו הנרגשת לעם הצרפתי, אמר: "צרפת הפסידה בקרב, אולם צרפת לא הפסידה במלחמה. אמנם שליטים שזכו לשלטון נכנעו בהיתפסם לבהלה, שכחו את צו-הכבוד והסגירו את הארץ לעבדות. אולם שום דבר אינו אבוד". רק כעבור 5 שנות מלחמה, ובסיוע אדיר של המעצמות, עלה בידו להשיב לעם הצרפתי את מולדתו הכבושה ואת כבודו.
השאיפה לשלום-בכל-מחיר מביאה את משיחי השקר של "השלום" להזכיר דווקא פרק אחר בחייו של דה-גול ואת נכונותו לוויתורים מפליגים, שכתוצאה מהם נסוגה צרפת ממושבתה לשעבר והעניקה לה עצמאות. למעשה מנסים לשכנע אותנו לסגת מ"השטחים" ולהעבירם לבעל-הבית האמיתי כביכול, הארגון לשחרור פלשתין (כולה!). הכמיהה ל"דה-גול ישראלי" מתעלמת מההבדל העקרוני בין שני המצבים: צבא צרפת היה כובש זר בארץ לא לו, ואילו צבא ישראל איננו כובש זר בארץ ישראל.
מכאן שהשוואה זו עם צרפת אינה תקפה. נכון יותר להשוות את 8 שנות אוסלו ל-7 שנות העיוורון וההתפוררות של צרפת מול עליית כוחם של הנאצים, מ-1933 ועד 1940. גם אצלנו ניתן להבחין בתהליך דומה, שעלול להפוך את חבלי הארץ ששוחררו על-ידי צה"ל לשטחים כבושים, הפעם ללא מרכאות, על-ידי צבא הכיבוש הפלשתיני, שאותו חימשה ישראל במסגרת מצעד האיוולת של אוסלו.
ההתנחלות ביש"ע איננה קולוניאליזם. איסור על יהודים לחיות ביהודה כמוהו כאיסור על צרפתים לחיות בצרפת, לא באלג'יריה. אף צרפתי לא ישלים עם גזרה כזו, ואסור שיהודי יסכים לפגיעה כזו בזכותו, כבודו וחירותו כאדם וכעם. אם יהודה - מקור שמו של העם - היא מחוץ לתחום עבור יהודים, הרי גם הזכות לחיים יהודיים בארץ בכלל מוטלת בספק ותימחק בשלב ב'.
הצרפתים לא השלימו, ובוודאי לא חגגו, בעת הנפת דגלי גרמניה וצלב הקרס בלב בירתם. מדהים ומעציב לראות את הפאנאטים של השלום צוהלים יחד עם הלאומנים הערבים לנוכח האפשרות לראות את דגלי צבא הכיבוש הפלשתינאי על חומות ירושלים ובכיכרות תל אביב.
אין הכרח לחזור על מסלול הדמים שאחריתו ידועה מראש - של דאלאדייה, דנקירק, דה-גול, ועל הצורך להיאבק על הקיום בתנאים בלתי אפשריים. המסקנה: להתנתק סופית מתהליך אוסלו ולמנוע הקמת מדינה פלשתינאית.
