דברי הסתה ובלע או הצהרות בעלות משמעויות כפולות הבאים מכיוון של אנשים בעלי מעמד וסמכות, אינם חדשים בפוליטיקה הישראלית. כבר עם כניסת כוחות צה"ל ללבנון, בתקופתו של בגין ז"ל, כאשר שרון כשר ביטחון דהר לעבר ביירות, התחילו להישמע קולות של מחאה שהפכו לאחר תקופה קצרה לקריאות "רוצח" על-ידי קבוצות קיצוניות, בהפגנות, בכנסים ובכתובים.
מאז, הפך נושא ההסתה באמצעי התקשורת לטרנד שאומץ על-ידי קבוצות יריבות פוליטיות אידיאולוגיות וחברתיות לכלי נשק נפוץ.
גם לפני רצח רבין ז"ל חזרה התופעה על עצמה בכל עוצמתה - כאשר רבני יש"ע וקיצוניים למיניהם, הסיתו בגלוי לפעול, תוך כיסוי כביכול הלכתי דתי ולפעמים משיחי, עד שנוצרה אווירה שיש לקום ולעשות מעשה.
אל ישלה את עצמו איש - גם אם מנהיגי יש"ע ורבניה - טענו וטוענים כי בפסיקותיהם ופרשנותם, רק נתנו ביטוי לתפישת עולמם, בדבר הקשר בין עם ישראל לארץ המובטחת ולמקומות הקדושים - ללא כוונת זדון או רמיזה לאלימות מעשית - האווירה שנוצרה הכשירה את הקרקע לקיצונים בעלי רקע אידיאולוגי - לשכנע את עצמם, או להפנט את עצמם, בדבר שליחותם הלאומית והתפקיד המוטל עליהם, כביכול, על-ידי שר ההיסטוריה.
על-רקע זה, התסיסה החברתית שהיתה קיימת בתקופה שלפני רצח רבין ז"ל וההחלטה לפני ואחרי קבלת תוכנית אוסלו - הביאה והניעה את יגאל עמיר לבצע את הרצח הנתעב.
הרב דיין מיש"ע, אסור לשכוח, כיכב גם אז בהצהרותיו הקיצוניות ובאווירה של "דין רודף" ו"פולסא דנורא" - הבשילו את המהלך של יגאל עמיר.
הפרקליטות, המשטרה ואפילו השב"כ, אולי בגלל הראשוניות שבתופעה חמורה זו או ברוב תמימותם המשפטית והמעשית, נפלו למלכודת של התלבטות ותהיות לגבי התופעה וסיווגו אותם, בגבול הדק שבין "חופש הביטוי" לבין ביטויים לגיטימיים ופרשנות פוליטית - אשר ניתן להסתפק באזהרה ציבורית, מבלי לנקוט בהליכים משפטיים כלשהם. ראו בעניין זה החלטות של היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין - לגבי רבני יש"ע - לא לנקוט באמצעים.
וכאן נעוצה, להערכתי, אחת מהטעויות הקשות שהביאו את המצב העכשווי, לכדי פרסום גילוי דעת חתום על-ידי אנשי ציבור ואנשי אקדמיה, בעלי אוריינטציה פוליטית ברורה - תוך שימוש בביטויים נוסח "פשעי מלחמה", "פשע נגד האנושות" - כלפי ממשלה דמוקרטית ריבונית נבחרת על-ידי רוב העם.
יש לאבחן, מבחינה משפטית - בין גבולות שיח והצהרות לגיטימיים לבין חציית גבולות המחייבים פעולות ונקיטת אמצעים משטרתיים משמעתיים משפטיים ואפילו "מעצרים מינהליים".
אם ניקח לדוגמא את הרב ההזוי והתימהוני - הרב דיין, הרי הוא צודק בטענה שמותר לו לייחל למותו של שרון - שהרי אין מענישים אדם על מחשבותיו, שאיפותיו והזיותיו - גם אם פסולים ונתעבים. מחשבות בלב אנוש - הם תחום פרטי אישי וכל עוד הם חבויים בתוכו - הם אינם שפיטים.
אבל אם אדם מוציא את הרהוריו ושאיפותיו הפסולות והבזויות, והופך אותן לנחלת הכלל אם על-ידי כתובים, הצהרות, גילוי דעת וראיונות לכלי התקשורת - ויש בהם סממנים ואלמנטים של הסתה לרצח, של עידוד להפרת חוקים כמו "סירוב פקודה", עידוד וחיזוק יד ולב לעבור על החוק והחלטות חוקיות של הממשלה - זהו שלב של נקיטת אמצעים על-ידי הפרקליטות, המשטרה והשב"כ.
יש לבלום את התופעות שאנו עדים להן עתה בעודן באיבן - ולצערי חלקן כבר עברו את השלב הזה, כמו איומים על ראש הממשלה, על קציני צה"ל שלא יעזו להשתתף בפינוי ישובים בגילוי דעת מסוכנים - תחת מסווה של הבעת דעה פוליטית ובעיקר תחת כיסוי של "חופש הביטוי" במדינה דמוקרטית.
גם אם המצהירים והמתנגדים למיניהם - הם עצמם לא מתכוונים ולא מעודדים אלימות פיזית, ברוב תמימותם או נאיביותם - הרי האווירה שהם יוצרים תוליד את הקיצוני התורן, שיפרש את הדברים לא נכון או לפי השקפתו המעוותת - כדי להביא להתפרצות גילוים, ומעשים, שפועלים על פי העיקרון של תגובת שרשרת - ואת הסוף מי ישורנו.
לכן, עצתי לגורמי אכיפת החוק היא פעלו עכשיו, מהר ובנחישות, פן יהיה מאוחר מדיי, ואל תחזרו על טעויות העבר - שהביאו אותנו עד לרצח ראש הממשלה.
_________________ הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, ופרשן משפטי בהווה.