22 בספטמבר 2004, ראיונות הבוקר בתקשורת "הממלכתית", בקול ישראל: לאחר ראיון עם ראש הממשלה שנמשך קרוב לשעה התראיינו בזה אחר זה שמעון פרס, אהוד אולמרט ודוד לוי, כל אחד קרוב לרבע שעה. שמעון פרס החל את דבריו בטענות על כך שקול ישראל נותן לו רבע שעה בלבד לעומת 3 מרואיינים מן הממשלה: שרון (שעה שלמה, לפני פרס), אהוד אולמרט ודוד לוי (שניהם אחרי פרס).
מעבר לעובדה שדוד לוי איננו נמנה על הממשלה אלא משמש מתנגד חריף למדיניותה, מוזר היה לשמוע את טענותיו של הקוזאק הנגזל. לאמיתו של דבר, 3 דוברים - שרון, פרס ואולמרט - דיברו ברצף של כשעה וחצי, והביעו, כל אחד בסגנונו, את תמיכתם בתוכנית הבריחה, המשווקת בשם השקרי "הינתקות". רק לדוד לוי ניתנה במה קצרה להביע את הדעה האחרת.
22 בספטמבר 2004, ראיונות הערב בתקשורת "הממלכתית", במהדורת "מבט" בערוץ הראשון: שוב אריאל שרון, שוב שמעון פרס. למרות שהאחד הוא ראש הממשלה והאחר הוא ראש האופוזיציה, ב"דמוקרטיה" הישראלית הנוכחית שניהם מובילים היום בפועל את אותה מדיניות, ומביעים שוב ושוב את כוונתם לשבת זה לצד זה סביב שולחן הממשלה. פרס ממשיך לחתור באופן בלתי נלאה לתפקיד שר החוץ, ממנו כבר הצליח להפיל ראש ממשלה אחד לתהום.
למעשה הוא מתנהג כאילו הוא שר החוץ ודורש משא-ומתן עם אבו-עלא, כלומר עם רשות הטרור הפלשתינית של רב-המחבלים מרמאללה. הדבר אינו מפריע לראש הממשלה לשאוף לצרפו לממשלתו, כלומר שרון 2004 מתכנן לא רק לברוח תחת אש, אלא גם לדבר עם ערפאת ונציגיו תחת אש. איש בתקשורת הישראלית - כלב השמירה לשעבר של הדמוקרטיה - אינו שואל האם מי שדירדר את ישראל למלחמת אוסלו ראוי לכהן כשר בממשלת ישראל. על הרבה הרבה פחות מכך צחי הנגבי סולק מתפקיד השר לביטחון פנים כדבר המובן מאליו.
במדינה מתוקנת אדריכלי מחדל כה חמור כמלחמת אוסלו היו מסתגרים בבתיהם וממתינים לזימון בפני ועדת חקירה ממלכתית. בישראל 2004 אף מראיין אינו מקשה על מי שלמרות הכל ממשיך לחתור לתפקיד שר החוץ.
22 בספטמבר 2004, דיווחי הערב בתקשורת "הממלכתית", במהדורת "מבט" בערוץ הראשון, בעקבות הפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים: בטקס קבוע, כמו אחרי כל פיגוע, הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון, כמו גם המקבילים לו באמצעי השידור "הממלכתיים" האחרים, מחווה את דעתו על העדר גדר: אילו היתה גדר, וכו'.
מתי תאפשר התקשורת "הממלכתית", המגוייסת למען תוכניות הבריחה, "ההינתקות" ו"ההתגדרות", להביע גם דעה אחרת, למשל כזו השוללת את בזבוז המיליארדים על הפיל הלבן שעל "הקו הירוק", כלומר גידור קורבנות הטרור במקום גידור מוקדי הטרור? אילו היתה בישראל תקשורת חוקרת של ממש, לא היינו שומעים אחרי כל פיגוע את המקהלה הקבועה המתנבאת ברוח ובמנטליות של בריחה והתחפרות.
22 בספטמבר 2004, דיווחי הערב בתקשורת "הממלכתית", במהדורת "מבט" בערוץ הראשון: שוב דיווח על תמונות "קשות לצפייה" המראות עימות בין כוחות הביטחון לבין "פעילי שלום", על רקע בניית הגדר. גם כאשר אותם אנרכיסטים קוראים לעצמם אנרכיסטים, השיח התקשורתי בישראל קורא להם "פעילי שלום". בשיח התקשורתי בישראל יש רק קצה אחד, "ימין קיצוני", כינוי המוצמד למחנה שייתכן שהוא הרוב בציבור.
22 בספטמבר 2004, דיווחי התקשורת הישראלית על השביתה שהובילה ההסתדרות להזדהות עם אלפי עובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו שכר: המילה "סולידריות" נשמעה שוב ושוב מפי מנהיגי השובתים, והוצגה כערך ראוי להערכה. האם יגייס עמיר פרץ את לגיונותיו, והוא והתקשורת "הממלכתית" יגלו "סולידריות" כלפי אלפי יהודים אשר ראש הממשלה החליט בגחמה בלתי מוסברת לעקור מבתיהם רק בגלל היותם יהודים? ההתגייסות התקשורתית למען התוכנית הנוכחית של שטחים תמורת טרור ("ההינתקות"), כמו התגייסותה בעבר למען התוכנית של שטחים תמורת "שלום" (אוסלו) מצביעות על כך שסולידריות לא תיראה על מסכינו ולא תישמע ממקלטי הרדיו.
ספטמבר 2004, הערוץ השני: תוכניות המהוות למעשה תשדירי תעמולה למען "סרבני מצפון", שאינם אלא עריקים בזמן מלחמה, לנוכח האויב. האם מדינה מתוקנת כלשהי היתה נוהגת כך?
בפרוס השנה החדשה יש לומר "תכלה שנה וקללותיה", לרבות הבריחה מפני הטרור וגירוש יהודים מבתיהם בארצם, וההתקרנפות המשרתת מעשים אלה.
_________________________________________________
הכותב הינו יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
