ז'בוטינסקי והליכוד

בימים נוראים אלו, כאשר ממשלת ישראל ברשות הליכוד - תנועה ציונית הטוענת שהיא מושתתת על מורשת ז'בוטינסקי - מתכוונת לגרש אלפי יהודים ללא שלום/שקט/כלום, וכאשר רוב העם מתוסכל, הכרחי והגיוני לעיין בהבנת ז'בוטינסקי את "הסיכסוך היהודי-ערבי". להלן דרכו לשלום עם הערבים: "ועתה השאלה... הסיבה לריב בין ערבים ליהודים. אדוני, זהו גורלה של כל התיישבות ^כיבוש. תולדות העולם תולדות התיישבות הן. כל ארץ תרבותית... היא תולדה של איזו התיישבות בעבר. ובכל תולדות העולם, שהן תולדות התיישבות, לא הייתה מעולם אף דוגמא אחת, שבא "הסכימו" תושבי המקום כי ארצם תיושב. אתם האנגלו-סאקסים... מעולם לא יישבתם בהסכמת העמים בארצות אשר יישבתם; והאנגלו-סאקסים עצמם... עם התוספת הנורמאנית שבדמם, גם הם תולדה של כמה התיישבויות, בכל פעם נגד רצונם של תושבי המקום. כיצד איפוא נוכל אנחנו, היהודים, ליישב את ארץ ישראל, או את אוגנדה, או כל ארץ אחרת, ללא התנגשות-רצונות עם תושבי המקום? בצורה זו התחוללו כל ההתיישבויות - ואם זה פשע, הרי נובע מזה, שאמריקה היא פשע, שארץ זו היא פשע, וגם ההסטוריה שלנו, זו שבכתבי הקודש, גם היא סיפור על פשע, כי היא סיפור על ישוב ארץ נגד רצון התושבים שישבו בה. לפיכך השאלה היא זו: כלום ההתיישבות היהודית הכרחית היא או אינה הכרחית? כלום צודקת היא או אינה צודקת? אם הכרחית היא וצודקת, הרי כל תושב מקומי, הרוצה להפריע את הדבר ההכרחי והצודק, יש לפחות למנוע אותו מלהשתמש בכוח אלימות, זהו המצב כולו" (הרצאה לפני חברי הפרלמנט הבריטי 13.7.37 - כרך "נאומים ב" עמוד 285-286). כיצד ניתן למנוע מן הערבים להשתמש בכוח האלימות? "לא לערבים הארצישראליים, לא לערבים משאר הארצות נוכל להציע "פיצוי" על ארץ ישראל. על-כן לא מתקבל על הדעת הסכם מרצון, ועל-כן יכולים אותם אנשים הטוענים כי הסכם הוא "תנאי בל יעבור" של הציונות, לוותר כבר היום על ציון. ההתיישבות שלנו או שתיפסק, או שיש להמשיכה בלא להתחשב במצב רוחם של הילידים... פירושו של דבר כי היא תוכל להמשיך ולהתפתח בחסותו של כוח שאינו תלוי במצב רוחה של האוכלוסייה המקומית - מאחורי קיר-ברזל. אשר לא יהיה לאל ידה של האוכלוסייה המקומית לשבור אותו. בזאת מתמצה כל תוכנה של מדיניותנו הערבית. לא שזה "חייב" להיות תוכנה: הוא תוכנה הלכה למעשה. אם נודה בכך ואם לאו. מבחינה זו אין הבדל בין ה"מיליטאריסטיים" שבקרבנו לבין ה"צמחוניים"... ואולם כולנו דורשים כי יהיה זה קיר של ברזל, אך באותו זמן אנו במו ידינו גורמים נזק לענייננו - בכך שאנו מרבים דיקלומים על "הסכם". כלומר מנסים לשכנע... שהעיקר איננו הקיר כי אם עוד ועוד שיחות. דקלום כזה מזיק לנו... יש בזה לא רק משום תענוג, אלא משום חובה קדושה - להבאיש את ריחה של המליצה הנבובה ולהוכיח הן את ההזייה והן את הצביעות שבה". (וועגן אייזערנער וואנד "ראזסוויעט", 4.11.1923, זאמעלבוך פאר בית רישער יוגענד ברר "בדרך למדינה" עמ' 238-259). תפיסה כזאת של השאלה הערבית הייתה חדשה ברחוב היהודי ועוררה גל של תדהמה ורוגז. על כך השיב ז': "על הטענה הידועה כי נקודת הראות של "קיר הברזל" היא לא מוסרית, משיב אני: לא אמת. אחת מן השתיים: הציונות היא - או טובה מבחינה מוסרית או רעה מבחינה מוסרית. אולם את השאלה הזאת היה עלינו לפתור עוד בטרם היינו לציונים. אמנם פתרנו אותה לגבי עצמנו, ודווקא לצד החיוב, הווה אומר, נתנו תוקף להכרה שהציונות היא טובה מבחינה מוסרית וגם צודקת. ואם אמנם צודקת היא הציונות - יש למצות את הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או באי הסכמתו של מישהו. ואם יוסף או שמעון או איוואן או אחמד יפריעו למיצוי הצדק, מכיוון שהוא אינו נוח להם, הרי אז אסור להרשות להם להפריע: ואם בדעתם לעשות שימוש במעשי אלימות יש לסכל מזימה זו על-ידי הפעלת כוח ממלכתי וכוח ההגנה העצמית. אכן, זהו פירושו של מוסר בכל חברה הגונה: מוסר אחר אינו קיים. ...זכות קניין על האדמה היא לא לאלה שאדמה מרובה מדי בידם: זכאים לה בראש וראשונה גם אלה שלהם אין אדמה כלל. ליטול חלקת שטח אדמה מעם המשופע באחוזות ולתת בית לעם נע-ונד - אינו אלא אקט של צדק. אם בעל האחוזות אינו רוצה בכך (וזה טבעי בהחלט) יש להכריחו לכך. אמת קדושה שלא ניתן להגשימה אלא על-ידי שימוש בכוח נשארת - אמת קדושה. זוהי כיום עמדתנו האפשרית היחידה ביחס להתנגדות הערבית: ועל דבר הסכם נשוחח כאשר הם יהיו נכונים להסכם". ("ראזבוויעט 1923) (זאמעלבוך פאר בית רישער יוגענד, ברר "בדרך למדינה" עמ' 263,266). לדעת ז'בוטינסקי, יבוא ההסכם, כאשר ישכילו הערבים להכיר, כי קיר הברזל של היהודים איננו ניתן לפריצה, בשום אמצעי ובשום דרך: "אין זה אומר, כי לא ייתכן שום הסכם עם ערביי ארץ ישראל. לא ייתכן רק הסכם מרצון. כל עוד נותר בלב הערבים אפילו ניצוץ אחד של תקווה להיפטר מאיתנו, לא ימכרו תקווה זו לא תמורת דיבורים מתוקים ולא תמורת הבטחות שמנות - דווקא משום שאינם אספסוף, אלא עם חי. עם חי נעתר לוויתורים בשאלות גודל עצומות ממין זה רק כאשר כבר לא נותרת לו התקווה "להיפטר" מאיתנו - כאשר בקיר הברזל נסתמה אף הפירצה הצרה ביותר..." ("ראזבוויעט 1923) (על קיר הברזל, בספרו של משה ברר "עולמו של ז'בוטינסקי"). במבחן לעיל, על-מנת להיות מוסרי והגון, על מנהיגי הליכוד להודות שעיקרה של מורשת ז'בוטינסקי אינה מקובלת עליהם. במידה שמתנגדי מדיניות שרון במפלגה (שהם הרוב לפי המפקד, החלטות המרכז, מצע התנועה) - אילו שהתקשורת קוראת להם 'מורדים' - אינם מעלים את דגל ה'תיגר' - דגל למאבק גלוי להפלת שרון - גם להם אין הזכות להזדהות עם מורשת זאת. האירוניה היא, שלפי הבנתי, לו היה דיון הגון בליווי תקשורת נקי, מקצועי, העם ברובו היה בוחר היום בדרכו של ז'בוטינסקי. ברור שזכות אדם/מפלגה לשנות דרכיהם אבל אם ישרים הם, ראויים להיות מנהיגים, עליהם לומר כך ולפנות לעם בחזרה בבחירות, במשאל עם... לאישור דרכם החדשה. אם לאו, למרות שמעשיהם יכולים להיות חוקיים, הם לא יהיו מוסריים ולגיטימיים במובן של 'צדק, צדק תרדוף'. סביר להניח שעל מקבלי מורשת ז'בוטינסקי להתחיל מחדש; לחזור למפלגת ז'בוטינסקי, בגין, להקים תנועה ציונית חדשה ולהיאבק ביושר עכשיו, כאשר עדין המדינה יהודית ולא 'של תושביה'.