המשבר הנוכחי של הרשויות המקומיות כבר מאחורינו. "הכוחות" מנסים לייחס לעצמם את הניצחון. נתניהו מודיע היום במסיבת עיתונאים כי "הוסרה סכנת הקריסה של השלטון המקומי", ועל "טיפול שורש במשבר הרשויות". שר הפנים פורז מרכז את עיקר המאמץ לתשתית תוכניות ההבראה בהן הוא רואה את המזור למחלה, יו"ר מרכז השלטון המקומי עדי אלדר מצהיר על "סדר חדש" בשלטון המקומי ומטיל את כל האחריות על ראשי הרשויות: אלו שלא יבצעו תוכניות הבראה לא יקבלו עוד גב מהשלטון המקומי. וכמובן, עמיר פרץ חוגג את נצחונו הגדול במישור של העובדים עצמם.
אולם ברור לכולם כי מה שהתרחש כעת הוא "ניהול משבר" טיפוסי ואין בינו ובין הבראת הרשויות לאורך זמן כל קשר ישיר ומכריע, גם אם יש בכך התקדמות מסויימת, לפחות מבחינת ההרתעה מפני כניסה לגירעונות וניהול פיננסי לא תקין.
מערכות פוליטיות אינן נוהגות ללמוד משגיאות העבר, מדוחות ביקורת וממשברים. כל מערכת פוליטית ואיש פוליטי מחוייב לתנועתו ולעתידו הפוליטי ולצורך כך אין "הסטוריה". זאת הסיבה שהשחיתות, חוסר היעילות, הבזבוז, הבירוקרטיה המטרידה ו"מחלות" אחרות של השירות הציבורי אינן חולפות מן העולם בכל המדינות, לרבות המתקדמות ביותר. הפוליטיקה לא רק שאינה בולמת תופעות אלו אלא במידה רבה מחזקת אותן.
יחד עם זאת, קיימות מדינות שבהן "חוליים" אלו מוזערו. במדינות אלו קיים שילוב של תרבות אישית, חברתית ופוליטית נקייה יותר, של משמעת ואחריות ציבורית גבוהה יותר ובעיקר מאמץ של מערכות השלטון המרכזיות לבצע שינויים ושיפורים מתמידים במערכות הניהול ובמבנה הממשל.
באותן מדינות יש גם הסתייעות חשובה ברשות המחוקקת ובציבור עצמו. במדינות בהן כל המערכות הללו פועלות כ"בלמים ומאזנים" של הפוליטיקה והמינהל הציבורי המקצועי קיימת התקדמות. ישראל אינה נמנית על מדינות אלו, למרות התפקיד החשוב שממלאים הלכה למעשה התקשורת ומבקר המדינה.
הבעיה המרכזית היא ששני קולות חסרים באופן בולט וניתן לראות זאת היטב במשבר הנוכחי של הרשויות המקומיות:
האחד - הכנסת. שתיקתה של הכנסת ואי-מעורבותה במשבר רק מחזקת את התחושה והדעה שהמערכת הפוליטית הישראלית אינה מעוניינת באמת בתיקון הדרך בשלטון המקומי. הפוליטיקאים הישראלים ה"חברים" בפרלמנט הישראלי הנטולים אחריות-אישית לניהול משרדים ממשלתיים אינם באמת שואפים לתיקון המצב. הם אלו המחוייבים לחברי המרכזים, לבוחרים, לתומכים, למקורבים האישיים - ולהם המצב הנוכחי בשלטון המקומי הוא האידיאלי.
הכנסת אשר הייתה צריכה לפעול מיידית ולבחון לעומק את הכשלים בחקיקה של הרשויות המקומיות, את ההיבטים הפיננסיים, את היחס בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי מבחינת תקציבים וסמכויות - שותקת. בשתיקתה היא שותפה למשבר ואינה מהווה כל גורם שעליו יהיה ניתן לסמוך כמי שיחסל את המשבר לעומקו.
השני - תושבי הרשויות המקומיות. גם אני מאלו שסבורים שאי-תשלום שכר לעובדים אינו צעד הגון וראוי. אולם אני גם מסכים שאי מתן שירותים הולמים לבתי-אב ולעסקים המשלמים ממיטב כספם לרשות המקומית בדמות ארנונה, חניה והיטלים שונים [בנוסף למס-ההכנסה והמע"מ המופנים לשלטון המרכזי] - גם זה איננו הוגן וצודק. בחלק ניכר של הרשויות המקומיות, גם אלו שאינן במשבר, התושבים אינם מרוצים, בלשון המעטה, משירותי העירייה וביצועיה: לא בתחום התשתיות, פני העיר, החינוך מערכות הרווחה, התרבות הספורט וכדומה.
מדוע קולם של התושבים אינו נשמע? מדוע אין הם יוצאים ותובעים את המגיע להם מאותם אלו שלא קיבלו שכר או אלו שלא שילמו את השכר?
נראה לי שחלק ניכר מהתושבים לא הפנים כי המשבר העמוק בשלטון המקומי לא הסתיים. רק "משברון 2004" הסתיים.
ללא שינויים מפליגים בחקיקה הקשורה לשלטון המקומי, ללא הטלת אחריות-אישית על איכות ביצוע בחוק, ללא שקיפות מוחלטת של פעולות הרשויות, ללא שינוי מהותי ב"תפיסת" מועצות הערים המהווים יותר מרכז לאינטרסים צרים מאשר צוות חשיבה והחלטה לקידום ענייני העיר, ללא שינויים מהותיים ביחסים בין השלטון המרכזי ומקומי וחלוקה-מחדש של הסמכויות, האחריות והתקציבים, ללא ניהול משאבי-אנוש ולוגיסטיקה מודרניים - ללא כל אלו ועוד אחרים, המשבר הזה הוא רק תחילתו של "מסלול-משברים".
את השינוי הזה צריכה להוביל הממשלה, יחדיו עם הכנסת, עם תושבי הערים וכמובן אנשי השלטון המקומי. ללא מאמץ מרכזי לאומי שום דבר לא ישתנה. רק צריך לספור את הזמן עד המשבר הבא. ועד אז - הפוליטיקה תחגוג והתושבים יסבלו.
______________________________________
אתר האינטרנט של הכותב:
www.deot.org.il