גם מפלגות, כמו אנשים, מגיעות ביום מן הימים אל סוף הדרך. לאחר שהשלימו את משימת הקמתן וקיומן, הן מאבדות את כוח חיותן, את יכולתן להתחדש ולהתאים את עצמן למציאות חדשה - מזדקנות במהירות והולכות לעולמן.
למצב סופני שכזה הולכת ומידרדרת גם מפלגת "העבודה" - מפא"י ההסטורית - המפלגה שמייסדיה והוגיה הקימו את המדינה ובנו את כל תשתיותיה הביטחוניות והכלכליות. המפלגה הזו מילאה את תפקידה היחיד במינו, החד פעמי, בתקומת העם היהודי הגולה ובהקמת מדינתו במולדתו ההסטורית. עתה כל מה שנותר לה ביתרת חייה הוא פרפורי הגסיסה הפוליטיים שסופם, לא עלינו, הידרדרות מהירה אל החידלון בתהום השיכחה של דפי ההסטוריה.
בימי התהילה הרחוקים של מפא"י הייתה זו מפלגה שחברו אליה רוב שכבות העם שאת כולן איחדה תפיסת עולם סוציאליסטית-יהודית שהציבה לעצמה יעדים חברתיים, שוויון וחזון בשילוב של אמונה בצורך לסייע לנזקקים, כאשר צרכי המדינה ניצבים קודמים לצורכי הפרט.
ימי האידיאולוגיה הזו חלפו ואינם עוד. בחינת המבנה הדמוגרפי של מתפקדי מפלגת "העבודה", קצת יותר מ-100 אלף איש בסך הכל, מגלה תופעה מוזרה: שוב אין המדובר בחבורת אנשים בעלי אידיאולוגיה זהה או תפיסות עולם חברתיות דומות. כיום המדובר באוסף של קבוצות אינטרסנטיות קטנות הדואגות בעיקר לעצמן ובפעילים שעיקר קיומם הוא שימור כסא המשרה הציבורית שממנה הם מתפרנסים. דוגמא אחת יכולה להבהיר את ההרכב המוזר הזה של המפלגה והיא מיקומה ומעמדה של התנועה הקיבוצית.
הקיבוצניקים מהווים כיום קצת יותר מ-2 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, חלקם הקטן (בעיקר המגזר של הקיבוץ הארצי) משתייכים לשמאל הקיצוני (מר"צ בעבר ו"יחד" כיום) וחלקם הגדול יותר (התק"ם) משתייכים לתנועת "העבודה" ומהווים כ-20 אחוז (כ-20 אלף בעלי זכות בחירה) מתוך מתפקדי "העבודה" וביחס מקביל בערך הם מיוצגים במרכז המפלגה.
קבוצת אוכלוסייה זו מתאפיינת בכך שהיא מצביעה כמעט פה אחד על-פי תכתיב ההנהגה הפוליטית, ועל כן היא מהווה כוח אלקטורלי משמעותי היכול לקבוע גורלות של אישים ועסקנים פוליטיים בתוך מפלגת "העבודה".
את מה בעצם מייצגת התנועה הקיבוצית? תנועה זו, שהייתה בעבר הרחוק נושאת הדגל של תפיסת עולם חברתית סוציאליסטית ייחודית, הידרדרה במשך השנים אל הכישלון החברתי והכלכלי הגדול ביותר בתולדותיה. כישלון זה הביא במקרים רבים להתפרקותם של קיבוצים, לאי עמידה ביכולת הפירעון בקיבוצים אחרים, ולחיזור פוליטי אחר נציגי השלטון כדי לזכות בסיוע בהיקף של מיליארדים שיסייע להם להיחלץ מן הבוץ העמוק שבו שקעו.
הכוח היחסי הרב במרכז המפלגה סייע לקיבוצים לשרוד לאחר שקיבלו מענקים מן המדינה שנשלטה על-ידי ממשלות "העבודה". אבל הסיוע המאסיבי לא פתר את גורמי הכישלון הכלכלי. ההיפך הוא הנכון. המשבר רק העמיק ונדרשו עוד מיליארדים כדי למצוא מוצא מן הסבך וגם זה ללא פתרון ממשי וסופי.
הדרך היחידה שנותרה בפני התנועה הקיבוצית כדי להשאר בחיים ולא להפוך להערת שוליים עגומה בהסטוריה של תקומת ישראל, הייתה לפנות למישור ההשפעה הפוליטית, כדי שאפשר יהיה לזכות באמצעותו בהטבות כלכליות. היה זה האינטרס הקיומי שהוביל למצב האבסורדי שבו מיעוט קטן מהאוכלוסייה במדינה שולט במרכז "העבודה" וקובע מי יעמוד בראש הפירמידה של המפלגה המבקשת לחזור אל השלטון, על-פי האינטרסים הצרים שלו ולא על-פי מה שדרוש וחשוב למדינה.
אך לא רק האינטרסים של קבוצות לחץ פנים מפלגתיות היו בעוכרי "העבודה" ששלטה בישראל שנים רבות, לאחר שמפא"י המיתולוגית הקימה את המדינה. הצעירים שנקבצו אל הדגל של מפא"י בימים של טרום המדינה וימי הראשונים של ישראל, הזדקנו מאד במשך השנים או שהלכו לעולמם ומפלגת "העבודה", אשר מתוך אטימות ותחושת "אני ואפסי עוד" הייתה משוכנעת ביכולתה להמשיך לשלוט לעולם ועד, לא טרחה להקים לעצמה דור המשך איכותי, רחב ומשפיע.
ביהירותה כי רבה, בהתנשאותה המעמדית, ובהתעלמות מבני עדות המזרח, חסמה "העבודה" את הדרך בפני כמעט כל יוצאי עיירות הפיתוח שביקשו להצטרף אל שורותיה וליטול חלק בשלטון. התוצאה: צעירים מוכשרים ושאפתנים אלה הלכו למצוא את עתידם בשדות המרעה של הליכוד. וכך, בלי משים, תוך שנים לא רבות, הפכה תנועת הליכוד למפלגה שייצגה את העם ואת מאוויי ליבו ואילו מפלגת "העבודה" שמנהיגיה הנישאים מעם בעיני עצמם ביקשו רק לשמור את מעמדם, כסאותיהם ותפקידיהם הציבוריים - הלכה והצטמקה עם השנים וננטשה על-ידי ציבור הבוחרים.
מפלגת "העבודה" הייתה יכולה לחדש את ימיה כקדם אילו טרחה להפוך לאופוזיציה לשלטון הליכוד. אילו חשפה לעין כל את כל חולאיי הליכוד ומרכזו הכוחני. אבל ראשיה של מפלגה זו כנראה איבדו את תאוות החיים, את הרצון לנצח. כל האידיאולוגיה שלהם כיום באה לידי ביטוי ברצון להצטרף לשלטון, להיות חלק מממשלת שרון, שעל דרכה הפוליטית הם חולקים באורח יסודי.
התחושה שהם משדרים לציבור הרחב היא "אלוהים לשלטון בחרתנו". אבל כיוון שהשלטון בעיניהם הוא חלום רחוק באספמיה, תקווה שאבדה לבלי שוב, הם מוכנים לוותר על העקרונות, על האמונה, ולחזור אל החיק החמים והנעים של מנעמי השלטון המיניסטריאלי.
מפלגת "העבודה" - זה הרושם המצטבר - איננה רוצה, או איננה מסוגלת להעמיד מתוכה מנהיג שיסחף אותה, שיחזיר אותה אל לב הציבור, אל קיומה כמפלגה הדוגלת בצדק חברתי, בשירותי רווחה נאותים לאוכלוסייה הנזקקת, מפלגה שאינה מעדיפה את האשכנזים על-פני בני עדות המזרח, מפלגה שאינה מבוססת על שנאת החרדים, מפלגה הזוכרת כי גם למיעוטים מגיעות זכויות, מפלגה המבינה את רחשי ליבו של הציבור הרחב ומוצאת להם מענה הולם.
על-פי מצב הדברים כיום במפלגת "העבודה" שבה הייתה יד איש ברעהו, נראה כי "העבודה" הולכת בדרך כל בשר. היא מילאה כהלכה את תפקידה ההסטורי החשוב, היא הקימה ועשתה, ועתה הגיעה שעת פרידה. נראה כי בקרוב, אולי אף בבחירות הקרובות, תיקרא "העבודה" לישיבה של מעלה ודבר לא יוותר ממנה פרט לזכרונות. עדות טובה על אובדן הביטחון העצמי של "העבודה" ביכולתה לחזור אל השלטון נחשפה ממש בימים אלה כאשר בכירים ב"עבודה" החלו להעלות לדיון ציבורי את האפשרות של איחוד עם תנועת "שינוי" האנטי-דתית.
פרפורי הגסיסה והדעיכה של מפלגה בעלת עבר מפואר כמו "העבודה" - הראוייה בהחלט לתפילת אשכבה מכובדת - אינם צריכים לצער במיוחד את אזרחי ישראל. מפלגות באות ועוברות מן העולם ואידיאולוגיות שהיו טובות לדור אחד כבר אינן מתאימות למציאות החדשה המתפתחת בדור אחר. אבל מה שצריך להדאיג מאד את ישראל הוא החשש כי "המעמד הליכודי השליט" יוכל להתקיים ללא אופוזיציה של ממש - נשכנית, קרבית, תאבת ניצחון, וזאת מן הטעם הפשוט: מדינה ללא מפלגת אופוזיציה אלטרנטיבית עלולה להגיע, שלא בטובתה, לשלטון יחיד דיקטטורי, העושה במדינה כבתוך שלו, המעביר את "שרביט המלוכה" מאב לבן כמו בגרועות שבמדינות הטוטליטריות.
טובת המדינה, טובת העם המיוגע הזה, מחייבת את מי שרואים את עצמם כמנהיגיה הבאים של מפלגת "העבודה" לקום, ממש היום ממש עכשיו, ולעשות מעשה בנוסח אמירת חז"ל - במקום שאין איש, קום והייה לאיש. מדינה המבקשת לעצמה קיום דמוקרטי חייבת לטפח את האופוזיציה.