"מה אני צריכה את הגט ממנו?!" אמרה לי רחל (שם בדוי), אישה הנמצאת בסוף העשור השישי לחייה. הנהנתי בראשי לשלילה, לאות שסבורה אני כי היא טועה, אך היא בשלה: "לא רוצֶה - שלא ייתן, בגילי זה כבר לא משנה... אז שיהיה כתוב על הנייר שאנחנו נשואים... ביג דיל! שיבושם לו. אני לא אתן לו לסחוט אותי רק בשביל חתיכת הנייר הזו. את יודעת מה? אני מצפצפת על הרבנים ואני גם מצפצפת על המדינה... מבחינתי אני לא חלק מהשיטה הזו ולצורך העניין - אני לא חלק מהמדינה. זו כבר מזמן לא המדינה שלי!"
לאור המילים הקשות, שקלתי בזהירות את תשובתי; לא רציתי להציע לה חליפה שאינה הולמת את מידותיה והבנתי כי מה שהיה נכון עבורי - לא בהכרח יתאים גם לה.
היא ביקשה להיפגש עמי בארבע עיניים ולשם כך עברה דרך ארוכה - ממצפה קטן ברמת הגולן ועד לשכונת נווה שאנן בחיפה, (בתחבורה ציבורית). חשתי מועקה קלה ביחס ליכולתי, שהייתה כמעט חובתי, להצדיק את נסיעתה. היא ביקשה לשמוע את הדברים אשר קראה זה מכבר בספרי "כלה ונחרצה" (הוצאת ספרית הפועלים), מתוך הזדהות ומתוך כוונה להגיע לידי החלטה.
"באמת וויתרת לו על הכול? על הבית, על כל הרכוש ועל מזונות הילדים למען חתיכת נייר וחותמת?"
"כן" עניתי, "וויתרתי לו ברגע שהבנתי שהחופש, אותו אקבל בתמורה, יהיה שווה את המחיר. בדיעבד - צדקתי... אבל ייתכן כי עבורך הנוסחה הזו לא מתאימה".
חיוך חמצמץ על פניה הסגיר את מרירותה וחשתי צורך לנחם אותה, כאילו הייתי אני המבוגרת בין שתינו. הנחתי את כף ידי על ידה ולחצתי אותה בעדינות: "אל תוותרי על הגט, רחל. אפילו בגילך, אפילו שאינך רוצה ללדת עוד, אפילו שאין לך כוונות להינשא בשנית, אפילו שלא אכפת לך מה יגידו השכנים ואפילו שאת מצפצפת על כולם... הגט הזה חשוב לך עד מאוד, בשביל הנפש, בשבילך פנימה, במיוחד את שהיית כמוני - אישה מוכה".
"את באמת חושבת כך?"
"הביטי, אני בטוחה בכך. מדובר באמירה חברתית ובתחושה פנימית. גם בשבילו הגט הזה חשוב כי הוא חייב להבין שאת אינך "שלו". גם אם עזבת את דירתכם לפני שמונה שנים, גם אם הוא כבר אינו מרשה לעצמו להטרידך וגם אם את מקיימת את עצמך, את עדיין "שלו" במובן הקנייני - לכאורה והוא "בעלך". נקודת התפנית האמיתית מבחינת שניכם תהיה הגט, יש לכך ערך פסיכולוגי עצום עבור שניכם".
"אבל..." היא המשיכה וסיימה כעבור משפטים רבים.
"אבל..." המשכתי גם אני...
הדברים הבאים מהווים תמצית טיעוניי והם מובאים לכם כנקודות למחשבה.
כבר נוכחתי לגלות כי ישנם המקלים ראש בפיסת הנייר ומבטלים טענות של נשים המבקשות להתגרש ולזכות בחופש ונאבקות אגב כך בסחטנות הצד שכנגד וניצול מעמדן הנחות כלפי הגבר שבידו הכוח למימוש או לאי מימוש הגט.
בנוסף לטיעונים המובאים למעלה, להלן טיעונים נוספים נגד המאבק על הגט: "את לא צריכה גט בשביל לבנות זוגיות חדשה...", "את ממילא לא אישה דתית", "ההרגשה שבלב היא שקובעת ולא מה שחתום בדיו..."
לגט יש ערך חברתי ופסיכולוגי רב וטעות היא לחשוב כי בפיסת נייר נטולת חשיבות מדובר. למעשה, חשיבות הגט היא כחשיבות הנישואין - הכרזת שני הצדדים (האישה והגבר) קבל עם ועדה על זוגיותם. מדובר בהליך דו-סטרי: מן הצד האחד - אמירה חברתית המגדירה ומשפיעה על יחס בני הזוג זה כלפי זה וכלפי החברה, ומן הצד השני - צעד המגדיר את יחס הסביבה אל הנפשות הבאות בברית הנישואין או המפרות אותו. ברית הנישואין והגט משפיעים בראש ובראשונה על מעמדם ועל תדמיתם של בני הזוג ומכאן נגזרת תחושתם הפנימית של כל אחד מהצדדים.
משמעות הגט מבחינה נפשית:
א. במיוחד במקרים של אלימות במשפחה, לאחר מתן הגט הגבר יודע כי האישה איננה עוד רכושו. גברים מכים רבים רואים באישה חלק בלתי נפרד מהם, מסיבות נפשיות ואישיותיות. "בלעדייך אני חצי בן אדם" היא לא סתם אמירה, אלא הבעת תחושת תלות עמוקה באישה וראייתה כחלק אינטגראלי מהגבר. ההינתקות והמִפנה (קבלת הגט), חלים בדיוק בנקודה זו בה האישה אינה נתפשת עוד "שלו": הוא כבר לא יחנך אותה, הוא לא יהיה "הגבר" בבית שיחליט עבורה, לא תהיה לו שום אחיזה בה. לכן, התקופה המסוכנת ביותר עבור אישה מוכה חלה סביב אותו ניסיון התנתקות ופרידה; רוב מקרי הרצח התרחשו על רקע הבעת רצון או נקיטת הליכים של ממש בכיוון הפירוד. בתרבותנו נהגו לכנות רצח מסוג זה כ"רצח רומנטי"...?!
ב. האישה, גם אם היא חילונית וגם אם אין בכוונתה להביא עוד ילדים לעולם, צריכה לדעת כי היא חופשייה ומשוחררת על פי כל אמות המידה, כולל אלה החברתיים. רק לאחר קבלת הגט היא תוכל ליהנות מתחושה זו, שכן גם אם היא בתוכה כבר לא חשה כנשואה (למרות שהיא עדיין נשואה על הנייר), עדיין ייתכן שהשכנה ממול דווקא כן תראה בה "אשת איש" וכך גם חילונים רבים שיחשבוה לאישה נשואה בהעריכם את הגט. בחברה מורכבת כשלנו "אשת איש" הוא סטאטוס חברתי, והנישואין כמו הגירושין אינם נתפשים רק כפעולות דתיות.
ג. תדמית - האישה (ככל אדם) צריכה להיות גאה וזקופה כלפי פנים וכלפי חוץ בו זמנית. היא לא צריכה להיות במעמד של מתנצלת או נדרשת לתת הסברים לסביבה על ובגין מעמדה.
ד. פיתוי, הדרך הקלה - וויתור על הגט הוא נקיטה בדרך הקלה; לא צריך להיאבק, נחסכים משאבים וכוחות נפש, אין עוד צורך להתאמץ. אכן הפיתוי גדול, אלא שדרך זו לא תמיד מוכיחה את עצמה כנכונה לאורך זמן.
ה. חשיבות נפשית - חשיבות פסיכולוגית זהה יש לטכס הנישואין ולטכס הגירושין: למען יראו וייראו - הטקס שהוא דתי וחברתי ביסודו, בא להגדיר את מעמדו הדתי והחברתי של האדם. לטכס חשיבות נפשית הנגזרת מחשיבותו הדתית-חברתית. זו גם הסיבה שחילונים רבים מעדיפים להינשא בטכס דתי.
בנוסף לסיבות הנפשיות הנ"ל, האישה לא יכולה לדעת מה יוליד יום וכיצד היא תרגיש בעתיד; ייתכן שיום אחד, למרות שאין היא מתכננת כרגע, היא דווקא כן תרצה להינשא בשנית או להרות ואז עלולה להיווצר בעיה. על פי קריטריונים של חשיבתה בהווה, הבעיה היא שולית - אך ייתכן כי בעתיד ישתנו הנסיבות וישתנו הקריטריונים.
כל הנימוקים הללו בזכות ערכו הנפשי של הגט זכו להסכמתה של רחל. שיקולים אחרים הקשורים בנסיבות חייה ובזוגיותה, השפיעו אף הם על החלטתה...
___________________
טל רבינוביץ' כתבה את הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים - הקיבוץ המאוחד, וכן כתבה סיפרי ילדים. המאמר פורסם באתר BSH
