חופשת הסוכות איפשרה לי להתמקד בוועידת המפלגה השמרנית הבריטית שהתקיימה בבורנמות' שבדרום האי הבריטי והמשופעת ברצועת חוף מקסימה, גנים ופארקים מוריקים, רחובות ומרכזי קניות מודרניים, ולסרוק לא מעט חומר בעיתונות ובטלוויזיה הבריטית שנגע בוועידה זו.
אינני סבור שיש לנו במציאות הישראלית סיבות מספיקו טובות כדי להתעניין ממש ולהתעמק בוועידה זו, בעיקר על-רקע האירועים הקשים והמזעזעים המתרחשים בסיני. אולם, כל מי שהפוליטיקה קרובה לליבו ומאמין שעתידנו כאן מותנה במערכת הפוליטית שלנו, מן הראוי שיצא וילמד כמה דברים מעניינים מהוועידה.
ועידה זו משכה התעניינות רק מכיוון שעתידו של שלטון טוני בלייר החל להראות סימני ערפול. הציבור הבריטי התעניין האם מייקל הווארד, היו"ר היהודי של המפלגה השמרנית, לאחר כישלון מנהיגותי של שני קודמיו, הוא אכן חלופה רלוונטית לשלטון הלייבור אשר החל להראות סימני עייפות והצטברות של כישלונות מצטברים.
יחד עם זאת, אין לזלזל בחשיבותה של בריטניה לתהליכים הבינלאומיים, בעיקר במלחמה בטרור העולמי, שמן הסתם תצטרך עוד להגביר מאמציה לאחר המגה-פיגוע בסיני - ובכך חשיבותה העקיפה של בריטניה גם לישראל.
ועידת המפלגה השמרנית, הניתוחים והתגובות על מה שהתרחש שם יכולים להוות בית-ספר לפוליטיקה.
הנושא העיקרי שיש ללמוד מן הפוליטיקה הבריטית, הוא העובדה שהנהגת מפלגה מתייצבת כולה בפני פעילייה המרכזיים ובפני כל האומה, ומציגה תפיסת עולם ברורה וממוקדת. תפיסה זו מוצגת על-ידי ראש המפלגה ועל-ידי כל אחד משרי "ממשלת הצללים".
"פוליטיקת הערפול" היא אולי המאפיין המרכזי של הפוליטיקה המודרנית הישראלית. הדבר מתחיל בראש הממשלה עצמו, אשר במדינת ישראל אינו מהווה את הדובר המרכזי של מדיניות הממשלה. אין בישראל בעצם דובר הממשלה.
את המדיניות "האמיתית" ניתן לגלות בראיונות סוף שבוע, כמו במקרה השבוע של הראיון שנתן דב ויסגלס למוסף "הארץ". השרים עצמם מרבים לדבר בעניינים המדיניים ואינם מתבטאים בענייני משרדם - וכשהם עושים זאת דבריהם בדרך-כלל רק מגינים על הממסד והבירוקרטיה ואינם מביאים כל בשורות חדשות או מבהירים את העמדות המקצועיות של משרדיהם [חריגים: בנימין נתניהו, אהוד אולמרט ובמידה מסויימת אברהם פורז, למרות הביקורת התכופה על דבריו].
לו היה נעשה בימים אלו משאל עם לגבי קווי מדיניותה של הממשלה בנושאים השונים, ולא-דווקא הביטחוניים, סביר להניח שרוב אזרחי המדינה לא יוכלו להצביע על המדיניות והדרכים להשגתה.
שוב, יוצא מן הכלל הוא בנימין נתניהו, אשר מפגין עוצמה, בהירות ונחישות בעמדותיו ובתפיסתו הכלכלית - גם אם מדיניות זו אינה מוצאת חן בעיני עמיר פרץ והלובי החברתי.
אולם את השיעור החשוב ביותר מוועידת השמרנים צריכה ללמוד דווקא מפלגת העבודה.
מפלגת העבודה עסוקה, בעצם מאז כינונה של ממשלת שרון, בדבר אחד בלבד: ייצוב המנהיגות שאמורה להוביל אותה לממשלה ב-2006. זוהי מערכת של "מלחמות יהודים" פנימיות שרק מרחיקות את הציבור ממנה. הצהרותיו המעורפלות של אהוד ברק בימים האחרונים על חזרה אפשרית לפוליטיקה רק מחריפה מלחמה זו ומרחיקה עוד בוחרים פוטנציאלים ממפלגה זו.
חשיבותה של מפלגת העבודה לחיים הציבוריים בישראל אינה מעצם מהותה של "אידיאולוגיית מפלגת העבודה" [שבלאו-הכי אינה ברורה ומגובשת], אלא משום הצורך להעמיד לאזרחי ישראל אלטרנטיבה מחשבתית ורעיונית ובכך להגביר את מרחב הבחירה של האזרח לגבי עתידו.
כך עשתה המפלגה השמרנית בבורנמות' - אשר בעצם אופי והתנהלות הוועידה היוותה, הלכה למעשה, שירות לציבור הבריטי, אשר יצטרך להחליט אם הוא רוצה בהמשך השלטון של טוני בלייר המואשם בתמיכה מיותרת ופנאטית בבוש במלחמתו בעירק ובטרור העולמי, באי התגברות על בעיות החינוך והבריאות ובאוזלת יד בהקשר למדיניות ההגירה.
כמה נושאים העמיד מנהיג השמרנים בפני בוחריו במפלגה ובציבור הכללי הבריטי במסגרת הכותרת של הוועידה - "לוח-זמנים לפעולה": החזרת האימון של הציבור הבריטי בפוליטיקה, נסיגה מסויימת מהאיחוד האירופי והחזרת העצמאות לבריטניה, קיצוץ בהוצאות הממשלה, הקפאת גיוס עובדים חדשים לשירות הציבורי והסרת בזבוז בתקציבים ציבוריים, שימור המשמעת בבתי-הספר, מלחמה בפשע והגבלת ההגירה לבריטניה.
הווארד לא היה מוכן להתחייב על הפחתת רמת המיסוי. הוא מתנה זאת בעמידה ביעדים שהוצגו.
מה האידיאולוגיה של המפלגות בישראל? מהם קווי הפעולה? מתי הן הוצגו לציבור הישראלי בצורה רחבה, שקופה ומפורטת המהווה "מחוייבות" לציבור?
מתי נשתחרר מ"תרבות ועידת הליכוד" עם האגרסיביות, הצעקנות, המבטים המזלזלים של השרים, עם טקסי העלייה לבמה, עם שריקות הבוז, השלטים המתנופפים - ובמקום זאת נעמיד מודל של פוליטיקה עניינית המציגה ל"בעלי המניות" שלה מדיניות ברורה, תוכנית פעולה מתוחמת בזמן וקווי פעולה ממוקדים?
אין ספק שהנושא הביטחוני והאידיאולוגיה המדינית במדינת ישראל מהווים מוקד אגרסיבי ופלגני קשה, ועל כן יש מידה של סלחנות כלפי היצרים והאמוציונאליות שמפגינה מפלגת השלטון במאבק הפנימי על תוכנית ההינתקות והתפיסה הכוללת - אולם עד שהפיתרון יגיע חיים כאן שישה וחצי מיליון תושבים המצפים לבשורה מהממשלה ולבהירות לגבי פעולותיה המשפיעות על המציאות היומיומית של חייהם. אחת לכמה שנים הם גם רוצים לבחון אלטרנטיבה. בשיטה הישראלית, להבדיל מהבריטית אין כל אלטרנטיבה וגם הממשלה בפועל פועלת בערפול רב.
עם כל הישגיה של מדינת ישראל בחמישים ושש שנות קיומה, אין ספק שהפוליטיקה הישראלית חייבת בקפיצת מדרגה קדימה - אפשר ללמוד, בין השאר, גם מבריטניה.
_____________________
אתר האינטרנט של כותב המאמר:
www.deot.org.il