זאת לא פעם ראשונה שאני נתקלת ביועצת בית הספר. היו פעמים שישבתי מול יועצת בית הספר כמחנכת והיו פעמים שישבתי מול יועצת בית הספר כהורה, כאמא. ואין מה להשוות בין שתי הפעמים.
בפעם האחת איני צריכה לחוש צביטה בלב, איני אמורה לצאת למאבק למען הילדים שלא ילדתי, שאיני האמא שלהם. אבל מי שמכיר יודע שיצאתי למאבק גם למען הילדים שלא ילדתי, והם לא תמיד ידעו כיצד נלחמתי על זכויותיהם.
ולא, איני מחנכת כבר שנים, מאז שיש לי נבחרת כדורסל בבית איני מוצאת את הכוחות הנפשיים לעמוד מול המערכת על-מנת להשיג בעבור הילדים שלנו את שצריך להשיג.
אני מסתפקת בתפקיד האם. הפעם אספר על החוויה הטרייה, על המפגש הראשון עם המערכת כאם, מפגש שמתרחש כאשר אני מכירה את המערכת הטיב מבפנים ומבחוץ, שנית מוליכה את הילדים לתוך המערכת.
מפגש עם היועצת שמזמינה אותי לפגישה ומשום מה שוכחת שיש לה שיעור. על היועצת שעומדת בפתח הכיתה ואחת מתלמידותיה שואלת אותי "האם אני המפקחת?" ולא איני המפקחת, עדיין לא, אני עונה לתלמידה בכיתה גימל. מקפלת את עצמי והולכת הביתה עם דפי המעקב שהכנתי שנים על בני הקטן עד לשעה שהיא היועצת הכול יכולה תקבל אותי בתום השיעור.
והיא, היועצת של כל בית הספר היסודי, צריכה להכיר כל תלמיד, צריכה להיות מוכנה לכל מתקפה. ולא, אני לא באתי להתקיף את בית הספר. אני באתי על-מנת שילדי, הילד שהיא ניסתה לכנות אותו שונה, ילדי שיהיה אחר, כי הוא מתנדנד על הכיסא, הוא אוכל את שרוך המכנסיים. "ילדך צריך ללכת לנאורולוג" היא מייעצת לי. כך, זוהי תמצית השיחה הראשונה שלי עם יועצת בית הספר. מנין לה ליועצת בית הספר ידיעות ברפואה? מנין הביטחון שזה מה שילדי זקוק לו?
ולא, היועצת לא נולדה אתמול והיא יודעת מה היא אומרת, היא אף שולחת אותי לכאן, לאינטרנט לקבוצות הדיון לקרוא על בעד ונגד התרופה. אני פשוט המומה. הילד שלי קצת מתנועע על הכיסא וכבר צריך לכבות אותו? הילד שלי קצת יושב לא בשקט על הכיסא, כי הילד שלי סקרן, כי הילד שלי מקשיב גם כאשר נדמה לה ליועצת שאינו מקשיב. הילד שלי כבר יודע לקרוא ויודע לספור, ויודע לכתוב, ויודע לשחק בהמון משחקים שדורשים המון קשב.
אבל יועצת בית הספר, היועצת שבאתי לומר סך הכל שהבן שלי נולד פג, ואף על פי כן הוא הצליח להשיג את כל מה שהילדים בני גילו השיגו מבקשת לקחת מילדי את שמחת החיים, לכבות אותו, לשלוט עליו, במקום למצוא דרך אליו שולחים אותי להשיג תרופת פלא על-מנת להרדים אותו. יקראו לזה העלאת סף הריכוז, יבטיחו לי ציונים הרבה יותר גבוהים. בני התחיל את כיתה אלף, אני ראיתי שהוא נכנס ברגל ימין, אני מביטה בספרים במתיחת הקווים היפה, במוטוריקה העדינה שמשתבחת, ברצינות שהוא מצייר סימנים בחוברות המתמטיקה, הבן שלי רק התחיל ללמוד וכבר רוצים לכבות אותו.
כן הוא יצירתי במידה לא מעטה, והוא חולמני, והוא מעופף אבל הוא יודע להכין שיעורים, הוא יודע להקשיב אליי, והוא ידע גם להקשיב לך היועצת, ולך המורה. רק מצאו את הדרך ללב הילד.
מי שמה לתת עצות כאלה? ואם תהיינה השלכות כושלות לייעוץ הזה האם תישא באחריות? אין מנהלת בית הספר, ליועצת אין סמכות מעין זאת לייעץ להורים, בפרט לאחר שבוע לימודים ראשון.
ועכשיו אני לאחר שיחת הפיוס. עכשיו לאחר יום הכיפורים המערכת קיבלה מכתב מן העירייה ולפתע כמו לביאה הצטיידה המנהלת הכול יכולה במרשמים לפתור את הבעיות. בעצם זו הייתי אני האמא שהצליחה לזעזע את המערכת, מי אוהב אותך יותר ממני, שר ארקדי דוכין, למי הוא שר איני יודעת. אני מוכנה לשיר לבן שלי כל היום. לשאוג עד לב השמים. על-מנת לעזור לילדי אני מוכנה להרעיש אף שאני שקטה בדרך כלל.
אכפת לי מהבן הקטן שלי. לולא הייתי האם האסרטיבית לא היה בני זוכה לתמיכה המתאימה. אילו הייתה לו אמא אחרת היו מרדימים אותו לכל אורך שנות בית הספר באמצעות כדור קטן. שקט למערכת ושקט לעולם. אני פשוט נגד רטלין. אני נגד כדורי הרגעה. לבן שלי אין צורך בפתרונות מהירים, הוא זקוק לתמיכה להכוונה לקראת התארגנות בסביבה. הוא זקוק ליד מנחה, לחיבוק. ואם בני חולמני ויש לו עולם משלו מתנדנד או משחק עם שרוך המכנסיים, זה בינו לבין עצמו.
כמה מאיתנו מסוגלים לשבת חמישים דקות בדום שתיקה? אף אחד! ודרך אגב הבן שלי לא מרעיש הוא רק קצת מתנועע כי אינו מסוגל לשבת איתן על הכיסא, חגורת הכתפיים שלו לא מספיק חזקה... יבוא יום יועצת הוא ישב איתן על הכיסא, יבוא יום...
ועדיין נשאלת השאלה כיצד יועצות מוכנות "לרשום" מרשמים גם באופן וירטואלי, ממש כשרק דורכת רגלו של הילד בחצר בית הספר? באיזו רשות הן מסמיכות עצמן להפנות לנאורולג? באיזו רשות המערכת מעודדת כדור "קשב", האם המערכת מודעת להשלכות הרפואיות של הכדור? תשאלו כל רוקח מתחיל הוא יאמר לכם עד כמה הכדור הרסני. ואם הוא לא הרסני כשצריך להשתמש בו באמת, הוא כבר אינו יעיל, כי משתמשים בו לעתים קרובות מדי ולא במיוחד שלא לצורך.
המערכת משוועת לידיים עוזרות, למורות טיפוליות, גננות שיח, למדריכות אישיות. המערכת משוועת לעזרה. והיא צריכה לבוא למשל מן הסמינר למורים בדמות מורות חונכות. הכוונה מיקצועית אינה בדמות כדור פלאים. הכוונה מיקצועית היא גיוס בית ספרי למען הילד ולא זריקת הילד לפינה צדדית באמצעות כדור שמכבה את עיניו.
