אחת מן הטענות התכופות של אנשי מחנה השלום הישראלי היא, שאין תקומה לכלכלה הישראלית ללא כינון שלום עם ערביי ארץ ישראל, או הרשות הפלשתינית, או המדינה הפלשתינית. לדבריהם, המלחמה המתמדת וחוסר הגישה של אותם ערבים לכלכלה הישראלית מחד, וחוסר היציבות המשודר מן הכלכלה שבמלחמה מאידך, הן הן המקור למשבר הכלכלי שהיכה בנו בשלושת השנים האחרונות.
והנה זה פלא, למרות שהמלחמה רק מתעצמת, הולך ומשתחרר המשק הישראלי מכבלי המיתון ומתחיל להתעצם. היצוא גדל, היבוא גדל, מדד מנהלי הרכש עולה, הבורסה גואה, שער השקל נשאר יציב להפליא וכל סימני ההתמוטטות הכלכלית שצפו לנו מחרחרי השלום נגוזו כלא היו.
נשאלת השאלה כיצד טעו כל אותם כלכלנים, וכתבים כלכליים, אותם חוזי שחורות, ומדוע התעקשו להוביל אותנו בדרך הנלוזה של כניעה לטרור כדי להבריא את הכלכלה?
ובכן, כרגיל, האמת בישראל נמצאת במהופך להגיון המקובל על אותם יודעי ח"ן. באותה מידה שהסכם שלום (אוסלו) הביא למלחמה עקובה מדם, גם בידוד הכלכלה הערבית מן היהודית מביא להבראת הכלכלה היהודית.
באופן בוטה אני מחלק את הכלכלות לפי המוצא האתני, שכן דרך ניהול הכלכלה מותנה בראיית העולם של הנפשות הפועלות. העיקרון המנחה כלכלה בריאה ומערבית הוא עיקרון השקיפות והאחריות. כל שקל נספר, כל שקל חשוב, כל שקל מביא למס אמת, כל שקל נשאר במערכת. כך רובה של הכלכלה היהודית.
לעומת זאת, בכלכלה הערבית, הכל בשחור, עד כמה שאפשר. אין מחויבות למערכת שקופה אלא להיפך, המערכת היא כולה מסואבת, מוסתרת, מושחתת, שיקרית. כך הרשויות הערביות גובות רק חמישה אחוזים מן הארנונה שגם אם נגבתה במלואה, אין בה כדי לכסות את הוצאותיו של שלטון מקומי מסואב ועתיר עובדים מדומים. ואם כך הדבר במגזר הערבי של ישראל, על אחת כמה וכמה כאשר אותו מגזר מחובר בטבורו הכלכלי למדינת אויב, היא הרשות הפלשתינית, שהיא בור ללא תחתית של כסף שחור משחור. או למדינות הנאורות שמסביבנו, ירדן מצרים סוריה ומרוקו.
כדי להבין את ההשפעה ההרסנית של הכלכלה הערבית לזו היהודית נביא, לדוגמא, בניית תוספת לבית בישוב יהודי. בפני הבונה שתי הצעות. האחת מחברת בנייה ישראלית המעסיקה יהודים, משלמת ביטוח לאומי והפרשות מהפרשות שונות וקונה חומרים בכסף מלא כולל מע"מ. לעומתו, ערבי מלקייה אשר מעסיק ערבי מדהרייה אשר לא משלם ביטוח לאומי או מס הכנסה, מביא חמרי בנייה מחברון ללא מע"מ או בטיח ומקבל שכרו במזומנים. הריני להבטיחם, כי אין זו תחרות הוגנת, וכל בר-דעת יעדיף את השני. הכסף המזומן יעלם אל נבכי הכלכלה השחורה ולא נודע כי בא אל קירבו.
לדוגמא, בעל מוסך אשר זקוק לעובדים. ניתנת בידו האפשרות להעסיק עובד יהודי לו יצטרך לשלם שכר הוגן, חגים ושבתות, ביטוח לאומי וביטוח אישי והפרשות שונות בסכום שכמעט ומכפיל את שכר העובד. לעומתו, ייקח אותו בעל מוסך עובד אחד מרהט אשר יביא לעבודה את כל משפחתו מחלחול ללא צורך בכל הזוטות הללו. הכסף ישולם בשחור, וגם הכנסותיו של בעל המוסך יהפכו לבלתי נראות לפקידי המס ולקוחותיהם שהם אנחנו.
מתברר כי מחרחרי השלום מרוצים ממצב עניינים שכזה, למרות תמיכתם הידועה בזכויות הסוציאליות של העובד העברי. שכן, כיצד ניתן להסביר אחרת את להיטותם לפתוח את שערי המשק העברי לפני כל אותם ערבים?
וכאן הגיעה תוכנית ההינתקות האמיתית, והיא: תוכנית ההינתקות הכלכלית. לא עוד עובדים מן השטחים, לא עוד עובדי מוסך מחברון, לא עוד טייחים, רצפים, גגנים חשמלאים ערבים. לא עוד חלפני כספים מלביני שלמונים, מבריחי תרופות, זייפני תרופות וכולי וכולי עד אינסוף אלו אשר מערפלים את הכלכלה. אלו שייכים למזרח התיכון הערבי ולא למדינת היהודים שהמצווה הראשונה של הכלכלה שלה היא שקל אמת ומאזני צדק, ואיפה היא איפה, ולא תיחמון.
את הערבים לא ניתן ללמד להיות יהודים, או אמריקנים, או אפילו צרפתים. ולכן ההיפרדות מן הכלכלה הערבית היא האמצעי החשוב ביותר בהבראתה של הכלכלה הישראלית.
החלק השני של ההינתקות הוא מכלכלת ערביי ארץ ישראל הנושאים תעודת זהות ישראלית. הסנונית הראשונה היתה קיצוץ מחמיר של סיבסוד הילודה, אשר משפיע בעיקרו על האוכלוסיה הערבית וממעיט את כמות הכסף השחור שבידה. הסנונית השנייה היא משבר הרשויות, אשר בסופו של דבר מתברר כמשבר הרשויות הערביות, אשר מסרבות לנהל כלכלה יהודית ומתעקשות על קלקלה ערבית.
הכיוון ברור. ככל שייפרדו היהודים מן הקלקלה הערבית מהר יותר, כן ייטב. ככל שיקטן מאגר הכסף השחור המניע קלקלה שחורה, כן ייטב, ואת הכלכלה הערבית יתבקשו הערבים לנהל בערב.
יובל ברנדשטטר MD
