הח"כית זהבה גלאון שאלה מדוע לא מסלקים את הפולשים היהודים שהתנחלו בשוק הסיטונאי הערבי בחברון וסגן שר הבטחון השיב, שהמצב הרגיש בחברון אינו מאפשר זאת, כרגע.
למאזינים התמימים, שנישול ערבים מרכושם על-ידי יהודים מקומם אותם, אני מקדיש רשימה זו.
השוק היה חלק מרובע "אברהם אבינו" עד הפוגרום של תרפ"ט, שדגימת דם ממנו לקחתי מתזכיר שהגישה קהילת חברון לנציב העליון הבריטי: "... את הרבנים מאיר קסטל, בן 68, וצבי דרבקין, זקן בן 70 ועוד 5 בחורים... שדדו, סרסו והרגו בכל מיני עינויים... את האופה נוח אימרמן צלו חי על הפרימוס... את הרב יעקוב אורלינסקי הכהן... מצאו... בשעת תפילתו... הוציאו את מוחו מגולגלתו ואת מעי אשתו ריטשו... את הרוקח בן ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, ששירת בחברון 40 שנה וגמל הרבה טובות לערבים, חתכו את אפו ואת אצבעותיו והרגוהו ואת בתו אנסו והרגוה בעינויים נוראים. את המורה דובניקוב ואת יצחק אבושדיד חנקו בחבל... 6 בתי כנסת... ובתוכם 64 ספרי תורה, מהם עתיקים מגולי ספרד, כולם נשדדו וחוללו..."
"הודות" למעשה הזה גורשו - "למען ביטחונם" - יתר היהודים, והרוצחים ירשו. לאחר הכיבוש הירדני בנה המלך חוסיין על חלק מהרובע שוק סיטונאי לפירות וירקות והחכירו לעיריית חברון, שמסרה אותו לסיטונאים. כששוחררה העיר נמצא כי הרכוש היהודי ובתוכו השוק הסיטונאי רשום על שם בעליו היהודים, אך מוקנה ל"אפוטרופוס על רכוש האויב" (הישראלי).
אולם הממשל הצבאי הישראלי לא החזיר את הרכוש לבעליו, אלא המשיך להשכירו לערבים על תקן "רכוש האויב" ...הישראלי! היהודים ששבו לרובע נאלצו לעבור דרך השוק הסיטונאי הצפוף והדחוס, ורבו התקריות. ממילא, עם התרחבותה של העיר לא התאים עוד המקום לתכליתו והסיטונאים פנו לראש העיר למצוא להם מקום אחר, אך זה סירב, כדי למנוע החזרת המקום ליהודים.
בינתיים, ערבים מחברון חזרו לרצוח יהודים, וכך נדקר למוות תלמיד הישיבה אהרון גרוס, מול השוק הסיטונאי. מעשי רצח נוספים וטבח גולדשטיין אילצו את השלטונות לסגור את השוק. האפוטרופוס לא חידש עוד את חוזה השכירות עם העיריה, והסיטונאים מצאו להם מקום אחר, מתאים יותר.
שתי אינתיפאדות הותירו צלקות, והנוראה שבהן - רציחתה של הפעוטה שלהבת פס, ליד קיר השוק הסיטונאי.
וזה המפתח להרבה חיכוכים בין היהודים החברונים לשלטונות, שנרתעו מלהחזיר ליהודים "בגלוי ועל-פי דין", כביטויו של הרצל, את אשר נגזל מהם, מפחד מה יאמרו "העולם" והשמאל. וכך נאלצה קהילת חברון, שככל אורגניזם חי ביקשה לגדול ולצמוח, לעשות לעצמה - בעצמה.
כך הוקם מהריסותיו בית הכנסת "אברהם אבינו", אותו בנו גולי ספרד, רק לאחר מהומות; כך הותרה קבורת יהודים בבית הקברות העתיק רק בעקבות סקנדלים; כך חזרו יהודים להתפלל במערת המכפלה רק בעזרת שביתות שבת והפגנות; וכך שוקם "בית הדסה" רק שנה לאחר שנשים התגנבו למרתפו, ושישה אנשים נרצחו על-ידי חוליית טרור מתוך הקהל שבא בליל שבת "לעשות קידוש” לנשים הנצורות.
לאחר שזכויות הערבים במבני השוק הסיטונאי הריקים פגו, משפחות שחיכו זמן רב בגלל סירוב השלטונות להתיר בנייה חדשה, הפכו את המבנים לדירות מגורים. בבג"צ שהגישה עירית חברון טענה המדינה שלעיריה אין עוד זכויות ובעל הדין היחיד הוא האפוטרופוס, אשר הוציא נגד הדיירים היהודים צו פינוי.
על הצו הוגש ערר בפני וועדת עררים, שהחליטה ברוב קולות לסלק את הדיירים. אחד השופטים קיבל את טענות המתנחלים, שני המליץ בפני האפוטרופוס להחכיר את הנכס לדיירים. הוגשה בקשה, והיא עדיין תלויה ועומדת. הקורא ישפוט, היכן כאן ההגיון והצדק.
נותרו שתי שאלות. לערבים: כשהפכתם בדם ואש רובע יהודי לשוק ערבי עוד לא היו "כיבוש", פליטים ומדינה יהודית. למה?
ולזהבה גלאון: אלפי צווי פינוי הוצאו לערבים גם ביש"ע וגם בישראל, והם אינם מבוצעים. מדוע מבין כולם - רק "השוק הסיטונאי" מדיר שינה מעיניך?
