רוח האדם שאפה משחר ימיה למשהו רחוק, טוב ומופלא לאין חקר, הנמצא הרבה מעבר לאופקי היום יום. הדבר מתבטא באגדות ובמיתולוגיות של העמים הקדמונים בסיפורי חיפוש והרפתקה אחר אותו טוב מופלא, כגון במיתוס היווני הקדום אודות מסע החיפוש של הארגונאוטים אחר גיזת הזהב. משאת הנפש הזאת הינה תכופות נפלאה, אך חלקית.
לעיתים היא חותרת לטוב מופלא במיוחד, כגון המיתוס הבבלי הקדום אודות הגיבור הנאצל גילגמש, היוצא לחיפוש אחר חיי הנצח, ומגיע בסופו לנהר קסום בו זורמים המים המבטיחים ללוגמם נעורים ניצחיים. אלא שהוא נאלץ לוותר על כך, ומגיע להבנה שכל מה שיש לו לאדם בחייו זה "למשוח בשרו בשמן ולראות חיים עם אשה אשר אהב" (הפסוק הזה, הלקוח ממגילת גילגמש הקדומה, מובא גם בספר קוהלת).
אחרים, כגון יורדי הים משחר ימי האנושות, חיפשו אחר ארצות ויבשות מופלאות עתירות שפע ואוצרות. גילוי אמריקה על-ידי הספרדים בסוף המאה ה-15 הוא שיא אחד של החיפוש הזה. עידן המסעות לחלל שרק החל בתקופתנו הוא שיאו האחר והענק, חסר הגבולות, שמשכו יהיה כנראה באלפי השנים הבאות.
אלא אם כן -
קיים גם החיפוש היהודי, שאינו חלקי. זהו החיפוש האולטימטיבי ביותר.
לא אחר גבולות משרעת המרחב הפיזי, אלא אחר גבולות הזמן. החיפוש אחר קץ הזמנים. זה שאין החלטי ואולטימטיבי ממנו. וכי היהודים לא העניקו לעמים אחרים את מושג האוטופיה, שפרושה, "בשום מקום" כלומר מעבר לגבולות המרחב?
הם העניקו לאחרים אוטופיות ומשאות נפש חלקיים (וגם כאלה שהביאו לכשל נורא), כגון האוטופיה הקומוניסטית, פרי הגותו של היהודי קארל מארקס. היהודים היו גם ממקדמיה העיקריים של האוטופיה הליברלית האמריקנית, זאת שלפני 12 שנים חשבו הוגים כגון פוקויאמה שהיביאה אותנו לקץ ההיסטוריה (עם קריסת בריה"מ).
גם כאן טעינו. ההיסטוריה והמלחמות נמשכים, כפי שראינו עם פרוץ הטרור הגלובלי.
אבל האוטופיה האולטימטיבית, זו של קץ הזמנים, עדיין נשארה נחלות היהדות. וכי אין הקיום היהודי אחת ההרפתקאות הגדולות בכל הזמנים, מזה 3,000 שנה ויותר?
קיום עתיר נדודים ומעברים על כל פני הפלנטה הזו, תלאות ואסונות נוראים מול שיאי ענק, מפעלי בנייה אדירים, והתייצבות בחזית המדעים והרוח.
וכי מהעם היהודי לא יצאו במאתיים השנה האחרונות ההוגים העיקריים שהובילו את האנושות? זאת אם להזכיר רק את פרויד, איינשטיין, הפילוסופים הדגולים וויטגנשטיין וסר קארל פופר, אדווארד ברנשטיין הוגה הסוציאל דמוקרטיה וקארל מארקס, הפילוסוף ברגסון וגדולי התורמים ברפואה, בפיזיקה ובמטימטיקה, כמו גם בחשיבה מדינית. וכי היהודים, המונים רק שליש אחוז מאוכלוסיית הפלנטה, אינם מהווים 25% מזוכי פרס נובל (פי 75 ממשקלם באוכלוסיית העולם?
וכי אין הרפתקת הקיום היהודי מזה 3,000 שנה עם כל תלאותיה ופסגותיה, ההרפתקה הגדולה בכל הזמנים?
לקראת משא החיפוש הגדול של כל הזמנים, אחר קץ הזמן, אחרית הימים? כשכל העת נמשכת העשייה היוקדת, חסרת המנוח. כאילו בפעולה עתירת מצויינות ויחודית שואף האדם היהודי לחרוג החוצה מנסיבות מעיקות ולמצוא שוב ושוב נתיבים חדשים, גם מהמחנק, חוסר האונים והמצוקה ההולכים וסוגרים כביכול כשהוא נשאר במקומו ושוקד על שמריו?
אך דווקא בעניין אחרית הימים, זו שאלה של הבנה (או תחושה פנימית חזקה או פרשנות, אם תרצו). הרב קוק (האב) ראה בתקופתנו אתחלתא לגאולה.
השאלה היא אם תקופתנו הקרובה היא אחרית הימים המצויינת במקרא (אצל הנביאים, בפרשת "האזינו" וכד'). כך, האם ניתן למצוא בתקופתנו את סימני אחרית הימים שהתנ"ך מתאר?
אלה שיסברו שכן, יפנו במלוא המרץ והנחישות להגשמת מצוות היסוד הלאומיות, שכן היהדות בניגוד לנצרות הינה דת לאומית הקשורה בעם ישראל ובטריטוריית ארץ ישראל (מצוות ישוב הארץ, טיפוח ואהבת עם ישראל שהינם מעין אקסיומות יסוד ביהדות).
את התלהבותם ונחרצותם המשיחית אנו רואים ממש בימים אלה, בסערה סביב עניין מהלך ההינתקות.
עלינו לזכור שגם הציונות המדינית היתה סוג של משיחיות מהולה באוטופיזם. ובהתאם, היתה ביקורת האנטי ציונים הדתיים, על כך שהיא, הציונות, מאלצת בכוח את אחרית הימים, ושמה עצמה במקום האלוקים. ומאידך, הרב קוק ראה בציונות המדינית סממן של אחרית הימים.
כך, רבנים רבים, רואים אף הם בתקופתנו את אחרית הימים, לקראת קץ הזמנים, וסממן בדוק בעיניהם שאכן כך, היא ההדרדרות של מדינת ישראל עליה רבים מדברים , כשהיא, ההדרדרות, מאפיינת את אחרית הימים, ומטרימה את הגאולה.
אף כותב שורות אלה ניסה להבין את הכתוב אודות אחרית הימים בפרשת "האזינו", ולמטה בקישור ניתן מה שהעלה.
בגישתו המחקרית דווקא, ועם מידה מזערית (אם בכלל) של קדם-הנחות, הוא מצא, בטקסט הקדום הזה, פנים לא כל כך ידועות ומרתקות, שלא לאמר, מדהימות.
הדברים הללו מובאים כאן בין היתר משום שימים אלה היו בסביבות עיתוייה של פרשת "האזינו":
קץ הזמנים עכשיו? נבואה מדהימה בפרשת "האזינו".
www.michael-sharon.com/haaz.doc הטקסט המקראי הקדום, שכמו פונה אלינו מעבר לזמנים, הינו מדהים והרבה יותר מכך. איך להתייחס לכך, זו כבר שאלה אחרת.
