באחד מימות השבוע שעבר, הגעתי אל גן ילדים הממוקם מצפון לחיפה כדי להעביר סדנת "מפגש עם סופרת" על-פי ספרי הילדים שלי.
בשיחה טלפונית מקדימה עם הגננת ביקשתי כי יינתן לי מידע כללי על אודות ילדי הגן (גילם, רמתם השפתית, הרגלי עבודתם, כושר הריכוז שלהם ועוד).
"קבוצה קשה, קשה מאוד, עוד לא הייתה לי כזו קבוצה...", פתחה את דבריה, "אבל אם תצליחי לרתק אותם יהיה בסדר, הם מאוד אוהבים שמספרים להם סיפורים".
"הזמנת גם את ההורים?"
"בוודאי שהזמנתי, אבל מה אני אגיד לך... עדיף שלא יגיעו... יהיה לך קל יותר... תראי אותם וכבר תביני... הורים בעייתיים, אוכלוסיה קשת יום, המון בעיות בבית, לא משתפים פעולה עם הגן, נראה אם יגיעו בכלל".
כהרגלי, הקדמתי את בואי אל הגן כדי להתמקם עם הציוד הנלווה ולהתרשם מהילדים. לשמחתי גיליתי כי מרבית ההורים כבר הגיעו, ולפיכך המפגש היה אמור להתחיל במועדו - בשעה חמש וחצי.
"איזה בזמן!? הם באיחור", הסבירה הגננת, "לו הייתי אומרת להם לבוא בחמש וחצי היו מגיעים בשש, אז אמרתי להם שמתחילים בחמש. ככה זה, למדתי את השיטה איתם, חכי יש כאלה שעוד לא באו".
עד שהחל המפגש, שמעתי מפי הגננת ביקורת נוספת כלפי ההורים, בעיקר על יחסם המזניח כלפי ילדיהם, על היעדר יכולתם להציב להם גבולות, על סדרי עדיפויות נעדרי ערכים ועוד. תלונות היו לה גם כלפי יחס ההורים אל הגן (אי תשלום, זלזול בסמכותה המקצועית, וחוסר שיתוף פעולה).
עם כל זאת, למרות מרירותה כלפיהם, התרשמתי מאישיותה החמה, מחיוכה הרחב וממרצה הרב.
"יש לי אימא אחת... אני מקווה שתבוא היום... מתחילת השנה ועד היום לא טרחה להגיע אפילו פעם אחת לגן. בכל בוקר אחותו הגדולה שמה אותו בפתח החצר והולכת... בסוף היום היא באה לקחת אותו. תארי לך שאנחנו כבר בסוף שנה והאימא הזו עוד לא השתתפה בשום חגיגה, לא באה לאף טקס או למסיבה, אפילו ליום הורים לא באה... אני ממש משתגעת ממנה. שלוש פעמים התקשרתי אליה השבוע במיוחד כדי להזכיר לה את המפגש היום ואמרתי לה שהיא חייבת לבוא בשביל הילד שלה, כי הוא כבר ממש מתבייש, המסכן הזה... נראה אם תגיע. תגידי לי את... בשביל מה מביאים ילדים לעולם, אם אין זמן לגדל אותם? לא חבל עליהם?"
הסדנה עמדה להתחיל והילדים חיכו להוריהם שיתמקמו במקומותיהם.
בינתיים הגננת קרבה אלי ואמרה לי כמעט בלחש: "לפני שאת מתחילה... תגידי להם לכבות פלאפונים כדי שלא יפריעו לילדים. ההורים האלה מסוגלים לנהל שיחות שלמות באמצע הסדנה ועוד בקול רם... ותקצרי! טווח הקשב שלהם נמוך, הם יתחילו לפטפט בינם לבין עצמם ולא תוכלי לשמוע את עצמך... אל תתפלאי אם תצטרכי להעיר להם... זה משהו נורא איתם, תציבי להם גבולות בלי בושה...כמו לילדים... ותתכונני לטיילת... הם יוצאים לעשן, לדבר, לשירותים, הם לא מסוגלים לשבת, יותר גרוע מהילדים..."
הסדנה החלה; הילדים ישבו מולי על שטיח ישן וההורים ישבו מאחוריהם בצורת האות ח'. האווירה הייתה טובה, הצלחתי להיצמד לתכנית הקבועה ולא נאלצתי לבצע שינויים עקב בעיות קשב או ריכוז. למעשה, לא היו אירועים חריגים והתרעות הגננת היו לשווא: הילדים והוריהם ישבו קשובים ושקט שרר.
... ילד אחד, בעל עיניים גדולות ושחורות לא הצליח להירגע. הוא ישב ממש מולי, קרוב אלי, למרגלותיי, ונדמה היה כי הוא מאוד שמח לקראת המפגש ושותה בצמא את דבריי. יחד עם זאת הוא נעמד על רגליו כל דקה ופנה לאחור אל אמו. ניגש אליה, נצמד אליה, משך אותה בידיה, לחש לה דברים ולאחר דין ודברים חזר למקומו בחברת הילדים. כך חזר ונשנה הדבר פעמים מספר כאשר כל קימה שלו לוותה בתגובות של ילדים אשר הוא הסתיר להם ובהערות אמו כי יישב במקומו. קינן בי החשש כי יגרור אחריו ילדים נוספים וכי יהרוס את הקשב שנוצר, אך זה לא קרה.
אימו, אישה כבת גילי, נאה, מטופחת, חייכנית, קשובה, ישבה מאחור והתרכזה בי ובבנה לחלופין. ראיתי בעיניה שימחה והתלהבות וחשתי כי היא נהנית. בשלב מסוים הגננת החליטה להתערב ובתקיפות העירה לילד שיפסיק לקום. משנשנה הדבר - גערה בו: "אל תדאג, אימא פה והיא לא הולכת לשום מקום!"
דבריה לא ממש הועילו. הילד המשיך לקום, לגשת אל אמו ולחזור לבסוף למקומו.
בשלב מסוים ביקשתי ממנו כי יהיה "העוזר האישי שלי" ונתתי לו תפקיד יזום אותו שמח לבצע ובכך תמו "הפרעותיו". תפקידו היה לעמוד על-ידי ולהפוך דפים בספר שממנו קראתי לילדים את הסיפור.
החלק השני של המפגש נשא אופי אחר לגמרי - הילדים וההורים ישבו זה לצד זה סביב שולחנות עבודה ליצירה משותפת הקשורה בסיפור. הסתובבתי בין שולחנות העבודה כדי להדריך, להסביר, להדגים, לעודד ולעזור לילדים ולהורים בעבודתם המשותפת.
"את נורא מוכרת לי", פנתה אלי אמו של "העוזר האישי שלי", "... מהטלוויזיה, נכון?"
"ייתכן" עניתי והסברתי את נסיבות הופעותיי בטלוויזיה והשיחה התגלגלה לסיפורי האישי כמי שהייתה אישה מוכה שהצליחה להיחלץ ממצבה עם שלושה ילדים קטנים ואף לבנות חיים של חופש ועצמאות.
"אני מצדיעה לך" אמרה, "תאמיני לי שאני יודעת מה עבר עלייך, גם לי יש סיפור דומה. גם אני הייתי נשואה לגבר אלים שחבל על הזמן אבל למזלי יום אחד הוא חזר בתשובה ועזב אותנו. כמו שאת רואה אותי אני אימא לחמישה ילדים וסבתא לנכדה בת חצי שנה".
"בת כמה את?" שאלתי נדהמת שכן היא נראתה לי צעירה ביותר.
"בת שלושים ותשע", חייכה אלי.
עשיתי חישוב מהיר והבנתי שהדבר אפשרי ובינתיים היא שלפה תמונה שלה עם בתה הבכורה שהיא האימא של התינוקת שבתמונה:
"שלושה דורות?" שאלתי.
"כן, כמו שאת רואה אותי, אני מגדלת חמישה ילדים וגם את התינוקת של הבת שלי", חייכה.
באותו הרגע חשבתי על שלושת בניי שנשארו בבית ועל הזמן שנותר עד לסיום הסדנה. לא ראיתי אותם מאז הבוקר כי נשארתי בבית הספר לאחת מהישיבות הכיתתיות בהן אני אמורה להשתתף מתוקף היותי מורה מקצועית לאנגלית.
"תביני איך אני חיה...", סיפרה, "כל יום אני נוסעת מוקדם בבוקר לעבודה בתל-אביב, אני עובדת במוסד ממשלתי ומרוויחה יחסית לא רע. אני חוזרת הביתה לקראת הערב ואז מתחילה משמרת שנייה. אני לבד, הוא לא משלם מזונות לילדים, אין לי עזרה מאף אחד..."
הסתכלתי על עבודת היצירה המשותפת שעשתה עם בנה והתרשמתי מהרוגע בו עבדה ומיחסה השליו כלפיו: הוא צבע דמויות והיא גזרה אותן בסבלנות ובדיוק. שניהם עבדו בהרמוניה והנאתם הייתה ניכרת.
"יפה שמצאת זמן להגיע למפגש היום", אמרתי לה את שעלה בדעתי מבלי לחשוב פעמיים.
"על מה את מדברת?" צחקה בעצב, "זו הפעם הראשונה מתחילת השנה שאני בגן הזה... אפילו ליום הורים לא יכולתי להגיע! לא ראית את התגובה של הילד? למה את חושבת הוא קם כל רגע וניגש אליי? מההתרגשות שלו, מהשמחה שלו, שכולם ייראו אותי, את אימא שלו, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו מרוב שהיה מאושר... ראית איך הוא היה גאה?".
הסדנה הסתיימה ונפרדתי מהילדים ומההורים.
נותרנו הגננת, הסייעת ואני בגן. אספתי את הציוד, בדקתי את השעה וחישבתי את הזמן שייקח לי עד שאגיע לביתי ולילדיי המחכים. ציינתי לעצמי שזו הסדנה הראשונה שבה לא מכרתי אף לא ספר אחד.
לפתע שמעתי טפוף נעלי עקב ובפתח הגן הופיעו מתנשמים ומתנשפים שניים: ילד גאה ואמו החייכנית.
"... אפשר לקנות ממך ספר?"
בהקדשה כתבתי:
"לילד הכי גאה בגן,
היה לי הכבוד להכיר אותך ואת אימא שלך.
קריאה מהנה,
שלך טל".
_____________________
טל רבינוביץ' כתבה את הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים הקיבוץ המאוחד וכן כתבה מספר ספרי ילדים. לכותבת אתר אישי.
