שנים רבות אני עוקב אחרי הקריירה הפוליטית של לימור לבנת, כמו גם אחרי השינוי החיצוני שחל בה מ"טום בוי" ג'ינג'י לאשה נאה ומטופחת שגברים לא מעטים מודים ש"היא עושה להם את זה". מאז נכנסה לכנסת בבחירות של שנת 1992, היא צברה נקודות רבות בציבור ובליכוד וגם מתנגדיה הודו שהיא יריבה מרשימה. ואולם בזמן האחרון, דומה שהשרה, אשר היתה אחראית על ההסברה במערכות הבחירות האחרונות מטעם הליכוד, נכשלת כמו טירונית בהסברת עמדותיה וניהול מהלכיה.
הזיגזג האחרון של לימור לבנת, שהחל כ"קושרת" משותפת עם נתניהו, בעת ההצבעה בכנסת על ההינתקות, שמוכנה להתפטר אם לא ימלאו דרישותיה, לזינוק המהיר חזרה לחיקו של שרון בנימוק העלוב של "התנגדות למחנאות", עלול להזיק לה יותר מאשר ל"קושרים" השלומיאליים האחרים: נתניהו וכ"ץ.
ההתנהגות המביכה של לימור לבנת היא עוד חוליה בשרשרת של מכות "יחסי ציבור", החל ממערכת החינוך הקורסת דרך קפיצתה חסרת התקדים על הפודיום של מנצח האולימפיאדה גל פרידמן ודרך ההתבטאות ערב תחילת שנת הלימודים במסיבת עיתונאים, בה הסירה מעל עצמה אחריות להזנת תלמידי ישראל, בלי לגלות טיפת אמפטיה.
נכון, שממערכת החינוך נמצאת במשבר כבר שנים ארוכות והקיצוץ התקציבי רק החמיר מצב קשה, ונכון שוועדת דברת הגישה המלצות לשנים הקרובות שאולי יסייעו במשהו לשיפור המערכת, ונכון גם ששיפור בחינוך לוקח שנים רבות. יחד עם זאת, הציבור זכאי לדרוש מהשר להפגין מנהיגות ולבצע שינויים שניתנים לביצוע בטווח של שנה שנתיים, ואת זה לא רואים. למשל, בנושא האלימות נגד מורים יש מה לעשות במיידית וצריך לעשות. אפשר להחליט על מדיניות של "אפס סובלנות" ולהרחיק כל תלמיד שהוא או בני משפחתו תקפו מורה או פגעו ברכושו למוסדות של חינוך מיוחד, בנוסף לסעדים פליליים. יש מקרים שבהם צריך להעדיף את טובת הכלל על פני הגישה השיקומית, ואת זה עושים על ידי קביעת קווים אדומים.
אפשר להבין את מצוקותיה של הגברת לבנת; לאחר תקופה ממושכת יחסית בה נחשבה לנציגת הנשים הבולטת בליכוד, קמו לה מתחרות קשות. בראש וראשונה השרה ציפי לבני. לבני, שנבחרה לכנסת בשנת 1999 בזכות השיריון ועם 146 קולות בלבד במרכז, הולכת ותופסת את מקומה של לבנת כנציגת הנשים הבכירה בליכוד. היא מופיעה מצויין בתקשורת והצליחה לתמוך בעקביות בתכנית ההינתקות של שרון מבלי להרגיז את המתנגדים ואפילו להופיע כמפשרת הגדולה.
אפשר גם להניח שעל לבנת, בגלל הרקע המשפחתי, מופעלים לחצים אדירים בעניין ההינתקות והיא מנסה לתמרן בין הרצון להישרדות פוליטית לבין המחויבות האידיאולוגית. בהבדל מצחי הנגבי, שמסוגל לנתק עצמו מכל מה שלא מחובר לאינטרס שלו, ללימור קשה יותר מנטאלית, ויש להניח שמתנגדי ההינתקות מודעים לכך ומנצלים זאת.
אבל המעורבות שלה בתמרון הכושל והחובבני של הרגע האחרון ככינור שני לנתניהו, עלולה להתברר כתחילת הקץ של הקריירה הפוליטית שלה. היו לה כל מיני אלטרנטיבות והיא בחרה בגרועה מכולן ואפילו לא התמידה בכך..
שרון אולי מחבק אותה שוב היום, מסיבות מובנות, אבל לשרון יש היסטוריה של אחד שלא שוכח ולא סולח ולא מוכן לקבל תומכים על תנאי. לימור לבנת כבר הרגישה זאת על בשרה בנסיונה הראשון להיבחר מטעם הליכוד לכנסת בשנת 1988. אז היא התחברה למחנה שרון אך פזלה לעבר מחנה דוד לוי וקרצה לאנשי שמיר. אנשי שרון פשוט השמיטו אותה מהרשימות שלהם והיא נותרה מחוץ למקומות הריאליים, עם האף על הרצפה. המהלך הנוכחי לא יקרב אליה את תומכי שרון וירחיק ממנה את נאמני ארץ ישראל בליכוד. לנתניהו קרוב לודאי יסלחו כי בעיני רבים הוא המועמד היחידי להחליף את שרון. מי שתומך בישראל כ"ץ, יודע בדיוק עם מי יש לו עסק. ללימור לבנת יש קהל תומכים מגוון יותר. בחלקו ערכי יותר, וספק אם יסלחו לה על ה"פליק-פלאק". ושרון גם הוא יעשה איתה חשבון במועד הקרוב האפשרי. זה עלול להיות במועד הקמת ממשלת אחדות עם ה"מערך". תיק החינוך עלול להיות התיק הבכיר שמקריבים לטובת השותף החדש.
לימור לבנת נמנית על הדור שהשתלט עבור תנועת החרות על אגודות הסטודנטים והפך את הצעירים בליכוד לכח שיש להתחשב בו, אך גם הכניס את המחנאות הארורה לתנועה. מבין המייסדים הבולטים, מיכה רייסר הלך מעימנו, מיכאל קליינר ורוני מילוא יבל"א נמצאים למעשה מחוץ לפוליטיקה ומיקי איתן, ח"כ אהוד ופעלתן אבל אזוטרי. לימור הפתיעה כשעקפה את כולם בדרך למעלה. האם היא בדרך לישימון הפוליטי?
---------------
הכותב היה בעבר חבר בית הדין העליון של תנועת החרות.