על אריאל שרון אפשר לומר הכל, אבל דבר אחד בטוח: הוא מעולם לא לחץ את ידיו של ערפאת. מהתחייבות זו שלו לא זז, אף כי עומרי בנו ביקר כמה פעמים במוקטעה וניהל שם מטעמו שיחות עם ה"ראיס". ראש הממשלה מנהל דו-שיח צבאי ארוך שנים, דרך כוונות רובים, עם ערפאת. והוא, ראש הממשלה, האחראי להסגר הממושך של ראש אש"ף במוקטעה.
נדרשה היתה רק "שפעת" בנוסח אלף לילה ולילה, כדי ששרון יתרכך במקצת ביחסו הצונן לאבי הטרור הפלשתיני, ויאפשר לו לצאת החוצה בסיועה הנדיב של ממשלת צרפת ולהתאוורר ליד פאריז.
על אריאל שרון אפשר להגיד הכל, אבל "מר ביטחון" הוא היה ונשאר. בתקיפות ובחוכמה הוא - ולא שאול מופז - מנהל את המלחמה באירגוני הטרור ואינו עושה להם שום הנחות. גם בימים שחולל בקרבו את התפנית המדינית ומנסה להוביל מהלך הימורי של נסיגה חד-צדדית, עדיין הוא נותן חבל ארוך לזרועות הביטחון, כדי לחסל, לחשוף ולהכות בלא-רחם במפעילי הטרור, במפגעים ובמשלחיהם.
חלפו יותר מארבע שנים מפרוץ ה"אינתיפאדה" החמה, הגמול של הפלשתיניים על כל הוויתורים מרחיקי-הלכת שהיה נכון להעניק להם אהוד ברק, ועם ישראל כבר שילם מחיר דמים של כ-1,200 חללים. אבל המחיר שמשלם האויב התוקפן והאלים, גבוה אלף מונים. נכון, הצד השני בנוי לסבל ולקרבנות. שם לא יושמעו דברי כפירה - ולו גם מפחד - כנגד המנהיגים למיניהם, עם ערפאת בראשם, ההורסים את חייהם. עם זאת, היכולות לבצע פעולות טרור הולכות ודועכות, ככל שהמכות של צה"ל מן האוויר וביבשה נמשכות ללא רחם.
אפשר לומר על שרון הכל, אבל ממשלתו מגשימה לפחות בתחום אחד את האידיאולוגיה של המחנה הלאומי-ליברלי: הכלכלה. הממשלה נמצאת בעיצומה של פעילות מהפכנית לשינוי כל דרכי התנהלותו של המשק. מעברו מכלכלה סוציאליסטית של תמיכות ומעורבות ממשלתית, לכלכלה הרבה יותר חופשית-תחרותית, על אפו וחמתו של עמיר פרץ.
נכון, אנשי יוזמה ומעוף, העשירון העליון, יקטפו לעצמם הרבה קופונים, אבל יניעו אחריהם את כל הכלכלה והחברה, יצעידו אותה קדימה, וירימו מעלה את השכבות החלשות, תוך ניצול הפוטנציאל האנושי הברוך הנמצא בקרבנו.
אפשר לומר על שרון הכל, אבל הוא בוודאי מזן ראשי הממשלות והמנהיגים שהיו לנו בעבר, בעלי נסיון אדיר, כושר מנהיגות, חוכמה, קור רוח וסבלנות. ועל כן, על רקע המנהיגות המיוחדת הזאת שרשמה הישגים גדולים הן בתחום הביטחוני והן בתחום הכלכלי, גוברת שבעתיים התמיהה על המהלך המדיני החד-צדדי. אין עמו שום תועלת, וההוכחה: מיצהלות השמחה העולות מספסלי השמאל ומקני המחבלים.
ישמח השמאל ויעלוץ ככל שיחפץ, ישמח לאידם של נתניהו ושל כל מתנגדי התוכנית. לא זה מה שצריך להדאיג בשעה זאת. הדאגה העיקרית היא מן הסכנות הטמונות בהגשמת התוכנית, אם תצא אל הפועל. הרבה דובר על טראנספר ליהודים בידי יהודים, על החששות מפני מלחמת אחים, ח"ו, אבל מעל לכל צריך לחשוב על הישגי הממשלה עד כה, שעלולים אחד לאחד לרדת לטמיון.
הביטחון שוב יתערער. הטרור רואה כבר בעצם העלאת התוכנית ניצחון כביר של מתאבדיו ורוצחיו. הוא כבר נערך ל"יום שאחרי", לכניסתו ליישובים המפונים, לאפשרויות שיינתנו לו לצבור נשק מתקדם ורב במרחבי הרצועה, ולהיערך לקראת השלב הבא - ירי של טילים משוכללים יותר, מתוך בתי ניסנית ומורג למשל, על אשקלון, על נתיבות ואולי גם על... חוות שיקמים. גם צפון השומרון עלול ליהפך ל"חמאס לנד" ולהוות איום מוחשי על יישובי הגלבוע ואולי גם בית שאן.
בתחום הכלכלי, כל הישגי תוכנית ההבראה לא יתגשמו, אם יינתן לשר האוצר, המוביל בהצלחה וביעילות את רעיונותיו בדבר הנהגת משק חופשי באמת, לראשונה בתולדות המדינה - להגשים איומו וללכת הביתה. אפשר ללגלג על נתניהו, אבל התנהלותו כשר אוצר זוכה להערכת ראשי המשק וגדולי הכלכלנים בעולם. זוהי פסגת הישגיו עד היום. והנה, לא בגלל הכלכלה עלול נתניהו לעזוב את התפקיד, אלא בגלל ההינתקות.
בצדק הוא מתנגד לה - בלבו אף יותר מכפי שהוא נותן לכך ביטוי בהצהרותיו ובהתנהלותו הפוליטית - התנגדות שעלולה לעלות לו במחיר כסאו, בביקורת משתלחת ללא חשבון מעל דפי העיתונות ובפי יריביו הפוליטיים, ובצחוק ציני מאוזן לאוזן על פניו של אולמרט.
האם שווה התוכנית המדינית השגוייה כדי לסכן את כל השגיה של ממשלת שרון? האם שווה המהלך הזה כדי לרסק את הליכוד, לפלגו ולפצלו? האם עיקשותו של שרון, שלילית במקרה הזה, תהרוס את כל מה שנבנה בעשרות שנות התיישבות והשתרשות? האם יש סיכוי שאריאל שרון עוד "יעשה חושבים" בינו לבין עצמו, יחליף יועצים ו"לוחשים לסוסים" (לא, את עומרי איננו יכול להחליף...)? האם ישנה אפשרות שיתעשת, שיכיר בחוסר-התוחלת של המהלך השגוי שיזם? האם יבין סוף סוף ששמחת טיבי, השמאל ושינוי-לפיד על תוצאות ההצבעה בכנסת, משמעה הברור הוא, שסטה לחלוטין מדרך הישר?
לראש הממשלה הפתרונים, גם לבוחן כליות ולב, ויותר נכון לרופאים הנוברים בקרביו של יריבו המר, ערפאת, אי שם בבית-חולים בצרפת.