א. ריצ'רד השלישי - מייסד מסדר הכיסא העגול והמסתובב ריצ'רד השלישי ייסד והפך ליושב ראש "כבוד" של מסדר הכיסא העגול והמסתובב. בכיסא עגול ומסתובב ניתן לראות מ-360 מעלות מאיפה מאימים על יושב הכסא. וכך הפך ריצ'רד השלישי לסמל ויושב ראש השיטה של היצמדות לכיסא השררה, דבר שהביאו לבסוף לקבורת חמור.
חוקר נפש האדם והפילוסוף הידוע (סתם), פרופסור מיכאל הר-סגור, קובע שתאוות המין והאכילה מרוסנות על-ידי הטבע, אך תאוות השלטון לא. וכך הגיע ריצ'רד השלישי לדרגת רב אומן בישיבה על כיסא השלטון, עד שעמו הקיא אותו מתוכו.
למה להרחיק עדות? גם פה בישראל שלנו, בינתיים, ההידבקות לכיסא השררה היא לחם חוקם של רבים, שהיו, גם פעם, טובים. מעט מהמגיעים לכס הנכסף מוותרים עליו למען עקרונות. מנחם בגין, שהבין את משמעות קירוב טילי קרקע אוויר לתעלה, התפטר ממשלת אחדות לאומית בשנת 1972. התפטרות המפלגות הדתיות בשנת 75 שהגיעו בשבת מטוסי ה-F15 הראשונים ועוד פה ושם מקרים ספורים, מציינים את הדבקות בעקרונות ולא בכיסא. אך ההתנהגות השלטת היא הצמדות לכיסא הכבוד גם אם הוא מתנדנד ועל רגל אחת.
עזר ויצמן בספרו "לך שמים לך ארץ" מספר שנשאר במטכ"ל למרות שלא הסכים עם עמדת מי מהמשתתפים, זאת כדי להגיע לראש הפירמידה. משמע, העיקרון לא חשוב - חשוב הכיסא. משה דיין, שהוביל את ישראל לסדרה של כישלונות, בהם תפיסת הלוחמה הזעירה, מדיניות הגשרים הפתוחים ומלחמת יום כיפור, דילג בקלילות מעל לעקרונות, לעבר כיסא שר החוץ של בגין, והוביל את עם ישראל לעבר הכישלון הגדול מכולם - החזרת סיני תמורת.....
ידועה התופעה בספורט, שספורטאי משתדל לפרוש בשיא הישגיו. כך מרק ספיץ במינכן 72', כך שחקני כדורסל מפורסמים וכך ג'ודאי ישראל ובעלי מדליות אולימפיות בתחומי ספורט אחרים.
בשלטון הדבר שונה. כל מנהיג לאורך ההיסטוריה דבק בכיסאו והצלחה בשלב ראשון, גררה לשיגעון גדלות עקב תאוות שלטון בשלב שני, שהביא בהכרח לתבוסה בסוף הדרך. גם הפוליטיקה הישראלית לא חפה מתופעה זו.
חלקנו עוד זוכר את יציאתו המבישה של אבא אבן ממפלגת העבודה, את פרישתו המבזה של שמיר ואת פרישתו המלווה בסקנדל של ויצמן. משמעון פרס גם כבר דיי "נשבר" במפלגת העבודה אריק שרון נאחז בשלטון בכוח פיסי עצום ומסובב את כיסאו ומפתיע את כל חברי מפלגתו ההמומים מכושר הסיבוב המדהים ומיכולתו להפיל רבים מהם תוך סיבוב ולאיים על הנותרים.
ב. חבר מביא חבר למדורת השבט לאחרונה החלה מתקפה על מינויים פוליטיים על-ידי צחי הנגבי. משפטים, בג"צים, נציב שרות המדינה הרשלן, שלמרות כיפתו ידוע לאיזה מפלגה הוא מצביע ומבקר המדינה. יצא אף חוק בכנסת המונע מחברי מרכז להתמנות למינויים פוליטיים.
יש פן נוסף למינויים פוליטיים והוא מינויי חברים. בספרו של יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, מספר, באופן נוגע ללב, על הצורך הנפשי לעזור לחברים, כמו יוסי גינוסר, למצוא עבודה אחרי שנמצא אחראי והדחתו מהשב"כ בעקבות חשיפת עדויות שקר בפרשת קו 300 ומאסר השווא של עיזאת נאפסו. הרי "לא מפקירים חבר פצוע" (פצוע אפשר להפקיר אם הוא לא חבר, כמו במקרה מותו של מדחאת יוסף). אריק שרון ופואד ניסו לעזור לו, אך לא הצליחו, רבין הצליח לעקוף את מסגרת החוק ולעזור לחבר מושחת.
כמרבית יוצאי היחידות הקטנות, משה דיין, אריאל שרון, אהוד ברק, בנימין נתניהו ועוד, העזרה לחברים היא מובנת. מי שהציל את חייך לא תעזור לו? על מי תוכל לסמוך? רק על אנשים שחייכם היו תלויים זה בזה. אנשים שאתה מכיר במצבים קשים. מה עניין נציב שירות המדינה לעניין? קורות חיים והמלצות לא שוות כקליפת השום מול נאמנות אמיתית שנבחנה בשדה הקרב. מה דעתכם?
ג. לדבר שקר תקרב זכור לי ראיון עם שמחה ארליך ובו נשאל האם יהיה פיחות ובתשובה ענה שכמובן שלא. ביום למחרת התבצע פיחות. רבין, לפני הבחירות, הודיע שלא ייסוג מרמת הגולן ואחרי הבחירות, התחיל משא-ומתן עם התקשורת על החזרת רמת הגולן, ובכך שיקר את כל בוחריו. אריק שרון לעומתו, נבחר בגלל התנגדותו לטרנספר של יהודי רצועת עזה, אך אחרי הבחירות החל ביישום מצע מפלגת העבודה ושיקר לכל בוחריו.
יש שקרים קטנים כמו השקרים של קלינטון לגבי מוניקה, אך אלו שקרים ברמה של רכילות ולא הונאת הבוחרים בענייני יסוד.
בדמוקרטיות מערביות השקר הוא לא נורמה. מרגרט תאצ'ר הבטיחה לפני הבחירות שלא תעלה מיסים אם תיבחר. כשנבחרה וראתה את עומק הגרעון הבינה, מצד אחד, ש"מה שרואים מכאן - לא רואים משם", אך מצד שני, הבינה שאסור לשקר לבוחר בשום אופן. ולכן במאמץ עצום התחילה בהפרטה, שהכניסה כסף רב לקופת המדינה. כך שתאצ'ר השיגה את שני היעדים: גם פתרה את בעיית התקציב וגם לא שיקרה לבוחר.
ד. ראש סיכה - נכס צאן תרבות צה"ל ראש סיכה הוא ביטוי מעליב לאדם בעל יכולת חשיבה מוגבלת. בצה"ל פותח המושג לדרגה של אמנות. היכולת לראות למרחקים מיקרוסקופיים שוכללה. פעילות של יחידות קטנות הועלתה על נס ומרבית המתנדבים ליחידות אלו, שמטבע תפקידן קטנות ולא משמעותיות במלחמות, מושבים ריקם ועוברים לעמוד השדרה של הצבא - השריון. למרבית הצער, בעשרות השנים האחרונות, הגיעו לראש הפירמידה הצבאית יוצאי יחידות קטנות, ממשה דיין (שועלי שמשון), דרך אריק שרון (101), ליפקין שחק (סיירת), אהוד ברק (סיירת), שאול מופז (סיירת) ובוגי יעלון (סיירת).
מרבית חייהם הבוגרים עברו עליהם בתכנון וביצוע משימות קטנות.
וכך כל בעיה ברמת מורכבות גדולה, מוצאת פתרון בסיכול ממוקד, ג'נין-ג'נין וכדומה. כיוון שרמת ניהול זו לא פותרת את הבעיה, מבינים ראשי הסיכה, עם ברזלי הכתף ועיטורי הקרב, שאין פתרון צבאי. מתוך אכזבה עמוקה, שלמרות סיכול ממוקד, הפעלת מזל"טים ואמצעים אלקטרוניים משוכללים אחרים, צצים תמיד יעדי חיסול חדשים, וכך השנים חולפות ומקבעת במוחם הגאוני התפיסה שאי אפשר לנצח. ואז הם מגיעים לשלטון האזרחי.
