לא חשוב איפה ייקבר כאשר ילך לעולמו - בבוא היום תעביר ממשלת פלשתין החופשית את עצמותיו להר-הבית, כפי שהעברנו אנחנו את עצמות בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי להר-הרצל. הוא אחד המנהיגים הגדולים שקמו אחרי מלחמת-העולם השניה.
שיעור-קומתו של מנהיג אינו נקבע רק על-פי גודל הישגיו, אלא גם על-פי גודל המכשולים שעימם היה עליו להתמודד. מבחינה זו אין בעולם כולו מתחרה ליאסר ערפאת: שום מנהיג בן דורו לא נדרש לעמוד במבחנים כה אכזריים ולהתגבר על מהמורות כה מרתיעות כמוהו.
כאשר עלה על במת ההיסטוריה, בסוף שנות ה-50, היה העם הפלשתיני קרוב לחידלון. השם פלשתין נמחק מן המפה הגיאוגרפית והפוליטית. ישראל, ירדן ומצריים חילקו ביניהן את הארץ. העולם החליט שאין יחידה לאומית פלשתינית, שהעם הפלשתיני חדל מלהתקיים כמו האומות האינדיאניות באמריקה - אם בכלל היה קיים אי-פעם.
אמנם, בעולם הערבי עוד דובר על "הבעיה הפלשתינית", אך היא שימשה רק ככדור-משחק בין המשטרים הערביים. כל אחד מהם ביקש להפקיע את "העניין הפלשתיני" לטובת עצמו, תוך דיכוי ברוטאלי של כל זיק יוזמה פלשתינית עצמאית. כמעט כל הפלשתינים חיו תחת דיקטטורות דורסניות, ורובם בתנאים משפילים.
כאשר הקים יאסר ערפאת, אז מהנדס צעיר בכוויית, את "תנועת השיחרור הפלשתינית" (שראשי-התיבות שלה במהופך הם פת"ח), התכוון בראש-וראשונה לשיחרור עמו מעול השליטים הערביים, תוך החזרת יכולתו לדבר ולפעול בשם עצמו. זאת הייתה המהפכה הראשונה של האיש שחולל בימי חייו לפחות שלוש מהפכות גדולות.
מהפכה זו הייתה מסוכנת מאוד. לפת"ח לא היה בסיס עצמאי. הוא נאלץ לפעול בארצות הערביות - שם נרדפו פעיליו לרוב עד צוואר. באחד הימים, לדוגמה, כשסירב ערפאת למלא את פקודות השליט הסורי התורני, הושלכה כל הנהגת התנועה, וערפאת בראשה, לכלא. רק אום ג'יהאד, אשתו של אבו-ג'יהאד, נשארה בחוץ וקיבלה לידיה את הפיקוד על הלוחמים.
השנים ההן גיבשו את הסגנון המיוחד של ערפאת. הוא היה צריך לתמרן בין השליטים הערביים, להשתמש בכל התחבולות האפשריות, להשמיע חצאי-אמיתות וכפל-לשון, לחמוק ממלכודות ולעקוף מהמורות. הוא הפך לרב-אמן עולמי של תמרונים. כך הציל את התנועה בימי חולשתה, עד שהפכה לכוח חשוב.
גמאל עבד-אל-נאצר, השליט המצרי שהיה אז הגיבור הבלתי-מעורער של העולם הערבי כולו, חשש מפני עליית הכוח הפלשתיני העצמאי. כדי להחניקו בעודו באיבו, הקים את "אירגון השיחרור הפלשתיני" (אש"ף) והעמיד בראשו את אחמד שוקיירי, שכיר-חרב פוליטי. אבל אחרי תבוסתם המבישה של הצבאות הערביים במלחמת ששת-הימים (יוני 1967) ומה שנראה כניצחון מחשמל של פת"ח על צה"ל בקרב כראמה (מארס 1968), השתלט פת"ח על אש"ף, וערפאת הפך למנהיג הבלתי-מעורער של המאבק הפלשתיני כולו.
באמצע שנות הששים פתח ערפאת במהפכה השניה שלו - המאבק המזוין בישראל. היומרה הייתה כמעט מגוחכת: קומץ של לוחמי-גרילה, לא הכי-מיומנים, כמעט בלי נשק, נגד העוצמה הכבירה של צה"ל. ולא בארץ של הרים ובקעות וג'ונגלים בלתי-עבירים, אלא בארץ קטנה ומיושבת. אבל המאבק הזה העלה את העניין הפלשתיני על סדר-היום העולמי. הדבר חייב להיאמר בגלוי: לולא הפיגועים הרצחניים לא היה העולם שם לב לעם פלשתיני המשווע לקיום ולחרות.
כתוצאה מכך הוכר אש"ף כ"נציגו הבלעדי של העם הפלשתיני" המפוזר, ולפני שלושים שנה הוזמן ערפאת לשאת את נאומו ההיסטורי בעצרת האו"ם: "ביד האחת אני מחזיק ברובה, וביד השניה בענף-זית..."
בשביל ערפאת היה המאבק המזוין אמצעי, ותו לא. לא אידיאולוגיה, לא מטרה בפני עצמה. היה ברור לו שהמכשיר הזה אמנם עוזר לגבש את העם הפלשתיני ולזכות בהכרה בינלאומית, אך לא ינצח את ישראל.
מלחמת יום-כיפור (אוקטובר 1973) גרמה למפנה הבא בתפיסתו. הוא ראה שאחרי ניצחון התחלתי מדהים נעצרו צבאות מצריים וסוריה, ובסוף הייתה יד צה"ל על העליונה. זה שיכנע אותו סופית שאי-אפשר להגשים את המטרות הפלשתיניות בכוח הנשק.
לכן, מייד אחרי תום מלחמת יום-הכיפורים, פתח ערפאת במהפכה השלישית שלו: הוא החליט שעל אש"ף להגיע להסכם עם ישראל ולהסתפק במדינה פלשתינית בגדה המערבית ורצועת עזה בלבד.
זה העמיד לפניו תפקיד היסטורי חדש: לשכנע את העם הפלשתיני לוותר על עמדתו ההיסטורית, ששללה את קיום מדינת-ישראל, ולהסתפק במדינה ב-22% משטח פלשתין שלפני 1948. אף שלא אמר זאת בפה מלא, היה ברור שפירוש הדבר גם ויתור על שיבתם הבלתי-מוגבלת של הפליטים לשטח ישראל.
הוא התחיל לפעול להשגת מטרה זו כדרכו - בסבלנות, בעקשנות ובתחבולות, שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה. על גודל המהפכה תעיד העובדה, שעוד ב-1970 פירסם אש"ף בביירות ספר, שבו תקף בחריפות את פתרון-שתי-המדינות (הוא נקרא בספר "תוכנית אבנרי", מפני שהייתי אז הטוען העיקרי לפתרון זה.)
הצדק ההיסטורי מחייב לקבוע שערפאת הגה את הסכם-אוסלו בשעה שגם יצחק רבין וגם שמעון פרס דבקו עדיין ב"אופציה הירדנית" חסרת-השחר. בין שלושת מקבלי פרס-נובל לשלום, ערפאת היה זכאי לו ביותר.
מ- 1974 והלאה הייתי עד-ראייה למאמצים האדירים שהשקיע ערפאת כדי להביא את עמו לקבלת הגישה החדשה. צעד אחרי צעד קיבלה המועצה הלאומית הפלשתינית את הגישה הזאת, החל בהחלטה להקים שלטון פלשתיני "בכל חלק מהמולדת שישוחרר מידי ישראל" ועד להחלטה ההיסטורית ב-1988 להקים את המדינה הפלשתינית לצד ישראל.
הטרגדיה של ערפאת (ושלנו) הייתה שככל שהתקרב לפתרון שלום, ממשלות ישראל התרחקו ממנו. תנאי-המינימום של ערפאת היו ברורים, ולא השתנו מאז 1974: מדינה פלשתינית בגדה וברצועה; ריבונות במזרח ירושלים (ובכללה הר-הבית, אך בלי הכותל המערבי והרובע היהודי); החזרת הקו הירוק עם אפשרות לחילופי-שטחים מצומצמים ושווים; פירוק כל ההתנחלויות בשטח הפלשתיני ופתרון בעיית-הפליטים תוך הסכמה עם ישראל. בעיני הפלשתינים זהו המינימום שבמינימום, ולכן אין הם יכולים לסגת ממנו.
יתכן מאוד שיצחק רבין התקרב לפתרון זה בסוף ימיו, כאשר הכריז בטלוויזיה שערפאת הוא "השותף שלי". כל יורשיו התנגדו לו. הם לא רצו לוותר על ההתנחלויות, אלא להיפך, להרחיבן בהתמדה. הם התנגדו לקביעת גבולות נוקשים, מפני שהתפיסה הציונית שלהם שאפה להתרחבות מתמדת. לכן ראו בערפאת אויב מסוכן ועשו את הכל כדי לשבור אותו, בין השאר על-ידי מסע חסר-תקדים של דמוניזציה אישית. כך גולדה מאיר ("אין דבר כזה כמו עם פלשתיני"), כך מנחם בגין ("חיה דו-רגלית…האיש עם השערות על הפנים…היטלר הפלשתיני), כך בנימין נתניהו, כך אהוד ברק ("קרעתי את המסכה מעל פניו"), כך אריאל שרון, שניסה להרוג אותו בביירות והמשיך לנסות זאת בהתמדה מאז.
שום לוחם-שיחרור בחצי-המאה האחרונה לא עמד מול מכשולים כל-כך אדירים כמוהו. מול הפלשתינים לא עמדה מדינה קולוניאלית שנואה או מיעוט גזעני מעורר סלידה, אלא מדינה שקמה אחרי השואה, ושכל העולם חש אליה אהדה ורגשי-אשמה. מכל הבחינות הצבאיות, הכלכליות והטכנולוגיות, החברה הישראלית עולה על הפלשתינית פי מאה.
כאשר נדרש ערפאת להקים את הרשות הפלשתינית, לא קיבל לידיו מדינה מתפקדת, כמו נלסון מנדלה או פידל קסטרו, אלא אזורים מופרדים, מדולדלים, שתשתיתם נהרסה באופן שיטתי בעשרות שנות כיבוש. הוא לא קיבל לידיו ציבור היושב על אדמתו, אלא עם שמחצית בניו הם פליטים מפוזרים בעולם ומחציתו השניה מורכבת מחברה שסועה מבחינה פוליטית, כלכלית ודתית. כל זה בעוד מלחמת-השחרור הפלשתינית נמשכת. להחזיק את החבילה הזאת ביחד ולהנהיגה לקראת מטרתה בתנאים אלה, צעד אחר צעד, זהו ההישג ההיסטורי של ערפאת.
לאיש גדול יש חסרונות גדולים. אחד מחסרונותיו הוא נטייתו לקבל את כל ההחלטות לבדו, בייחוד אחרי שכל שותפיו הקרובים נהרגו. על כך אמר לי פעם אחד מגדולי מבקריו: "זאת לא אשמתו. אנחנו אשמים. במשך עשרות שנים התרגלנו לברוח מכל ההחלטות הקשות, שחייבו אומץ-לב ותעוזה. תמיד אמרנו: שערפאת יחליט".
וערפאת באמת החליט. כדרכו של מנהיג אמיתי, הלך פעמים רבות לפני המחנה, ומשך את עמו אחריו. כך בהתמודדות עם השליטים הערביים, כך ביציאתו למאבק המזוין, כך בהושיטו את ידו לישראל. על אומץ הלב הזה רוחש לו עמו אמון, כבוד ואהבה, הגוברים על כל דברי הביקורת.
אם ילך יאסר ערפאת לעולמו, תפסיד ישראל אויב גדול, שהיה מוכן להיות שותף ובעל-ברית. ככל שיעברו השנים, כך יגדל ויתעצם שיעור-קומתו בזיכרון ההיסטורי.
ואשר לי: הערכתי אותו כפטריוט פלשתיני, הערצתי את אומץ-לבו, הבנתי את האילוצים שביניהם תימרן, ראיתי בו שותף לבניין עתיד חדש לשני עמינו, הוקרתי אותו כאדם.
כדברי האמלט: "בסך הכל הוא היה איש, לעולם לא אראה עוד אחד כמוהו".
