אנחת הרווחה הנשמעת בימים אלה מלשכת ראש הממשלה עד אחרון הישראלים מייצגת אמת עמוקה ומכאיבה: הסתלק הגרוע באוייבנו בדור שלאחר השואה.
הלב והמוח ממאנים להתבטא בגלוי, אך ערפאת ניהל נגדנו אסטרטגיה ארוכת טווח מנצחת, המבוססת לא על משאלות לב אלא על התהליכים החשובים המתחוללים במציאות:
- התהליך הדמוגרפי
- התגברות שלילת ישראל בעולם כמדינת הלאום היהודי
- השימוש בנשק הטרור שנועד להשאירנו כגורם כובש, המשתמש באמצעים לא מקובלים ולכן ניתן להוקיעו כממשיך הנאציזם ולהקיאו ממשפחת העמים.
- מפעל ההתנחלות והסיפוח חסרי ההגיון, שיצרו ערבוב מוחלט ואולי בלתי הפיך בין שתי האוכלוסיות.
- כוח העמידה ושיווק נכון של הסבל הפלשתיני שהפכו את משוואת הקורבן והאשם.
מטרת אסטרטגיה זו ברורה: משיכת זמן עד להיווצרות רוב ערבי בין הירדן לים, והגעה לפתרון של מדינה דו לאומית בלחץ בינלאומי בו יינתנו זכויות שוות לכל התושבים. "פתרון" שיהווה מכת מוות למפעל הציוני.
לצורך זה סירב עראפת להצעות ברק ומיתווה קלינטון, סיכל סיכול ממוקד את אבו מאזן, הצהרות טאבה, ועשה ככל יכולתו להפריע להתקדמות חזון בוש בדבר שתי מדינות לשני העמים.
אסטרטגיה ומאבק זה מתנהלים במישור הזכויות, בו יש לפלשתינים יתרון אדיר, ולא במישור הכוח בו יש לישראל עדיפות.
הציבור הישראלי וממשלתו טרם הפנימו אסטרטגיה זו והתשובות הרפות והאיטיות, בניית גדר ההפרדה בעצלתיים ופינוי גוש קטיף התאורטי אינם מבשרים על הבנה מלאה לסכנה הדו לאומית בכל פלחי האוכלוסיה.
גם במישור הטקטי הישגיו במאבק נגדנו רבים וחסרי תקדים. החל באלפי ההרוגים והפצועים, רובם אזרחים, אסון ששום מדינה ערבית לא המיטה עלינו מקום המדינה, וכלה באיתור וניצול נקודות תורפה לייזום פיגועים.
אך השאלה החשובה ביותר תישאל בקרוב: האם היה זה רק ערפאת שיכול היה לגייס את עמו למאבק ארוך ומתיש זה תוך הקרבת חיי ההווה תמורת העתיד? או שמא רוב בציבור הפלשתיני, כולל כל הרכב של הנהגה עתידית, ימשיך לדרוש את זכות השיבה ולטרפד כל ניסיון לממש את חזון בוש?
האמנם תמשיך מורשת ערפאת לרדוף את החלום הציוני - מדינה יהודית ודמוקרטית, או שנצליח לעלות על נתיב לסיום הסכסוך?
לצערי, אין באופק שום סיבה מדוע כדאי לפלשתינים לנטוש את חזון ערפאת ומורשתו - זו עדיין אסטרטגיה מנצחת.
