בית המשפט העליון קבע לאחרונה, בפסק דינו מיום 27.10.04, כי מנהל עבודה בחברה בע"מ חב באחריות ישירה כלפי עובד החברה בגין נזקים שנגרמו לעובד בעת ביצוע עבודתו, זאת לאחר שלא סופקו לעובד אמצעי בטיחות נאותים בנסיבות העניין.
בית המשפט העליון קבע, כי חבותו של מנהל העבודה הינה מקבילה לחבותה הישירה של המעבידה - החברה, דהיינו השניים חבים כלפי העובד הניזוק ביחד ולחוד. משמעות החיוב "ביחד ולחוד" הינה, כי הניזוק יוכל לפעול לאכיפת פסק הדין ישירות כנגד מנהל העבודה, אשר ייאלץ לשלם מכיסו את סכום פסק הדין. תוצאה זו הינה מרחיקת לכת, ומן הראוי כי תוחל באופן מצומצם על מקרים שנסיבותיהם דומות לנסיבותיו הספציפיות של המקרה נשוא פסק הדין.
נסיבותיו של המקרה נשוא פסק הדין הינן כדלקמן: עודד יצחק עבד בזמנים הרלוונטיים לתובענה כפועל במשתלה השייכת לחברת לוטם שיווק בע"מ. שלומי גרנוב היה באותה עת מנהל החברה, בעל המניות העיקרי בה, והאחראי ישירות על עבודתו של יצחק. ביום האירוע, נדרש יצחק להניח טפטפות בעציצים, ובעודו מבצע את המוטל עליו חדר מוט תיל שתמך בשתיל לתוך עינו וגרם לו נזקים. קצה מוט התיל לא כוסה בכובעון לבן, וכן לא סופקו ליצחק משקפי מגן טרם ביצוע המטלה.
בדונו בשאלה האם קיימת אחריות ישירה של מנהל החברה גרנוב, בעל המניות בה ומנהלו הישיר של התובע - לנזקי התובע, בחן בית המשפט הנכבד הלכות קודמות בדבר אחריות נושאי משרה בחברה לעוולות רשלנות, תוך איזכור פסקי דין שדנו באחריות נזיקית של נושאי משרה כלפי צדדים שלישיים. מסקנת בית המשפט העליון היתה, כי התכלית העומדת מאחורי ההלכות המטילות אחריות נזיקית ישירה של נושאי משרה כלפי צדדים שלישיים, נכונה ביתר שאת כאשר מדובר בעוולה נזיקית שנגרמה בתאונת עבודה. נקבע, איפוא, כי נושא משרה בחברה אחראי באופן אישי לנקיטת אמצעי זהירות סבירים שיימנעו את הסכנות להן חשוף עובד הכפוף לו.
קביעה זו של בית המשפט העליון הולמת את נסיבותיו הפרטיות של המקרה הנידון. אכן, חוש הצדק מחייב הטלת אחריות אישית על מנהל העבודה בחברה, גרנוב, אשר הורה לעובד הכפוף לו לבצע פעילות הטומנת בחובה סכנות, מבלי שציידו בכלים הדרושים להתמודדות עם סכנות אלו.
יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי גרנוב אינו מנהל עבודה זוטר הכפוף לנושאי משרה נוספים בחברה. גרנוב משמש הפונקציה העיקרית בחברה ובידיו הכוח והיכולת לנתב את מדיניות החברה, להגדיר יעדיה, לאשר הוצאותיה ולהכתיב דרכי פעולתה ואופן הגנתה על עובדיה. בנסיבות אלו, כאשר אין באמצעות החברה לפצות את העובד על נזקו, אכן קיים צידוק ואף הכרח לפתוח פתח בפני העובד הניזוק להיפרע את הפסדיו ונזקיו ישירות ממכתיב מדיניות החברה.
רשלנותה של החברה חופפת את רשלנותו של מנהלה ומוזנת ממנה, ומן הדין שבמצב זה, כאשר אין באמצעות החברה להיטיב את נזקי עובדה, יעשה כן הגורם האחראי ישירות לנזק זה, הוא הוא מנהל העבודה, מנהל החברה ובעל המניות העיקרי בה.
מודל זה הולם חברות קטנות ומעוטות אורגנים, בהן משמש השולט בחברה מספר פונקציות לרבות פונקצית האחריות הישירה על פעולות עובדי החברה. לא כך הם פני הדברים בחברות גדולות ומרובות מנהלים-אחראיים. באחרונות, קיימת לעיתים שרשרת ניהול ארוכה אשר תחילתה במנהל הכללי וסופה בראש צוות או מנהל עבודה המופקד על מספר מועט של עובדים. זה האחרון אמנם משמש בר סמכא כלפי עובדיו - החוליה האחרונה בשרשרת הייצור/הביצוע בחברה - אולם אין ביכולתו לשנות את או להשפיע על מדיניות החברה, ואף הוא, כעובדו, כפוף לפונקציה שמעליו וכן הלאה.
הטלת אחריות אישית על אחרון מנהלי העבודה בשרשרת הניהול בחברה תפגע קשות בתפקודם של מנהלי עבודה. הללו אמנם עשויים להירתע מהשלכות פסק הדין דעסקינן, וכפועל יוצא להקשיח עמדותיהם ביחס לאמצעי זהירות ובטיחות. בכך, אכן היתה מושגת מטרת פסק הדין. אולם, בה בעת עשויים מנהלי עבודה להיתקל בחומות של סירוב מצד הממונים עליהם בכל הקשור לשיפור אמצעי הבטיחות. לא נדירים יהיו המקרים בהם יסבור מנהל עבודה זוטר כי אמצעי בטיחות זה או אחר הכרחי ובלתו אין, אולם לא כך תסבור החברה.
כיצד יתפקד אז מנהל העבודה, כאשר מחד סבור הוא כי יש לשפר את אמצעי הבטיחות, ומאידך, חסומה דרכו לפעול לשיפור המצב? האם יהא עליו להתפטר מתפקידו? האם יהא עליו להוסיף לפעול על-פי מדיניות בלתי מספקת לדעתו, כאשר חרב החיוב האישי ברשלנות מתהפכת מעל ראשו? וכיצד ינהל הגנתו במשפט - תוך הצטרפות למעסיקתו ותמיכה בטיעוניה בנסיון הדיפת התביעה, שמא פתיחת חזית כנגד מעסיקתו בניסיון לשמור על ממונו הפרטי?
נראה, כי התשובה לדילמות אלו טמונה בסיוג ההלכה בה אנו עוסקים, וצמצומה תוך החלתה על תאגידים דומים במבנם לזה הספציפי בו דן פסק הדין, ועל תאגידים אלה בלבד. החלה גורפת של הלכה זו על כלל הגופים המאוגדים תהווה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה ותפגע בהתנהלותם התקינה של תאגידים רבים.
____________________ הכותבת היא עורכת דין במשרד יגנס, טויסטר, בירן ושות'.