פסק הדין שהוציא אתמול בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כערכאת ערעור על בית המשפט לעניני משפחה ובו הכיר בזכות הירושה של ידוע בציבור מאותו המין, למרות לשונו המפורשת של החוק, עשה צדק פשוטו כמשמעו. צדק, בדרך כלל, הוא עניין סובייקטיבי התלוי בעיני המתבונן, בעוד שהחוק הוא פשרה כללית ואובייקטיבית שמשקפת צדק יחסי שרבים מסוגלים לחיות איתו גם אם לא מאושרים ממנו. לא רבים המקרים בהם פסיקה משפטית, ככל שתהיה שנויה במחלוקת בין משפטנים ואנשי אקדמיה, קולעת כל כך לתחושת הצדק של כמעט כל אדם עם רגשות, כמו המקרה שהובא בפני בית המשפט.
המדובר היה, בקצרה, בקשיש כבן 75 שחי משך 40 שנה עם בן זוג, בן מינו, בדירת שיכון צנועה שהיתה בבעלות בן הזוג שנפטר. בהעדר יורשים ביולוגיים למנוח, ובהעדר צואה, דרשה המדינה שהדירה תעבור לבעלותה, כדין בהעדר יורשים, ולא לבעלות המערער. המדינה הסתמכה על לשונו המפורשת של סעיף 55 לחוק הירושה הנוגע לבני זוג שלא נישאו המדברת על "איש ואשה".
למערער לא היו כל נכסים אחרים מלבד הדירה ובגילו המתקדם הדירה הצנועה ההיא (ששוויה נאמד בכ 40 אלף דולר בסך הכל) היא כל מה שנותר לו מ-40 שנות חיים משותפים. כל אדם בעל לב יתמוך ללא ספק בתוצאה אליה הגיע בית המשפט, ללא קשר לדיעותיו על נישואין ועל קשרים הומוסקסואליים. מי ירצה שקשיש יזרק לרחוב בחוסר כל, חלילה, כדי להעשיר את המדינה בסכום כמעט חסר משמעות בשבילה?
למרות המית הלב, בית המשפט טעה. ובית המשפט טעה לא רק משום ששוב יצא פסק דין שעל פניו מנוגד ללשונו המפורשת של החוק וגם לכוונה הברורה של המחוקק. לאקט הזה של "חקיקה שיפוטית" ודאי יתייחסו משפטנים ופוליטיקאים רבים בימים הקרובים. בית המשפט טעה משום שגם אם עשה צדק במקרה הפרטי הזה, הוא לא עזר לקדם את הזכויות עליהם התכוון להגן. אולי ההיפך.
החוגים ה"נאורים-ליברליים-חילוניים" (ובדרך כלל שמאלניים), מהם צמחה ובאה כב' השופטת גבי דה-ליאו לוי, משופטי הרוב, עדיין לא הפנימו את העובדה שה"חקיקה השיפוטית", משחקת בעצם לידיהם של פוליטיקאים עצלים. היא מוציאה את הערמונים מתוך האש עבור המחוקקים ומאפשרת להם לשרך את רגליהם ולהימנע מחקיקה שעלולה לעמת אותם עם גורמים רבי השפעה ולהצית אש עזה שעלולה להבעיר את כסאותיהם תחתיהם, רחמנא ליצלן.
שערו בנפשותיכם שבית המשפט היה הולך בדרך הדווקנית והפורמלית של שופט המיעוט, נשיא ביהמ"ש המחוזי, וקובע שאכן המערער לא זכאי לירושה. יש להניח שבפועל הקשיש היה נותר בדירה עד יומו האחרון, אם מכח חוק הגנת הדייר ואם משום שהמדינה היתה חייבת לדאוג לו לסידור מגורים אחר שככל הנראה היה עולה לא פחות. קשה להאמין שהמדינה היתה באמת זורקת אותו לרחוב.
אבל תארו לעצמכם איזו סערה ציבורית היתה מתחוללת. איך תחושת הצדק של כולנו היתה מתקוממת ואיזה לחץ ציבורי אדיר היה מופעל על חברי הכנסת למהר ולתקן את החוק ולהתאימו לזמננו. בית המשפט, שהתכוון בוודאי לטובה, פשוט מנע את הדיון הציבורי ואת התהליך הטבעי שבו מתקבלים חוקים. מי יודע למשך כמה שנים. דוגמאות? בבקשה:
לפני מספר שנים סערה הארץ כאשר הקטין סם שיינביין, יליד ארה"ב ואזרח ישראלי בזכות הוריו, נמלט ארצה מאישום ברצח והתנגד להסגרתו לארה"ב תוך הסתמכות על חוק ההסגרה (תיקון בגין) שאסר להסגיר אזרחים ישראליים. טענתו נתקבלה ברוב דעות בבית המשפט העליון (נגד דעתו החולקת של הנשיא אהרן ברק) והסערה הציבורית שקמה בעקבות ההחלטה, הביאה לתיקון מהיר של החוק, כדי שלא ינוצל עוד לרעה.
מאידך, מסוף שנות ה-60, לאחר שאנשי משרד הפנים כשלו בנסיונם לקבל סמכויות מפורשות לסרב להנפיק דרכונים לישראלים השוהים בחו"ל, הם החלו, ללא סמכות חוקית, לסרב להנפיק דרכונים לסרבני גט שברחו לחו"ל. מטרה נעלה ללא ספק אולם שלא כדין. בג"צ שיתף עימם פעולה וסירב לדון בעתירות נגד משרד הפנים במקרים אלה "מטעמי צדק". והתוצאה: רק לפני שנים ספורות, לאחר כארבעים שנה (!) בהן פקידים עשו דין לעצמם, לפי שרירות ליבם, ניתנו סמכויות לשופטים ודיינים (לא לפקידים או לשר) להפעיל את הסנקציה הזו כנגד סרבני גט. ופקידי משרד הפנים? מעודדים מגישתו הסלחנית של בג"ץ,הם המשיכו וממשיכים בפרקטיקה הלא חוקית הזו כלפי ישראלים בחו"ל עד עצם היום הזה.
זו פגיעה בזכות יסוד אזרחית מן המעלה הראשונה הנעשית ללא ביקורת שיפוטית. לו בג"צ היה ממלא את תפקידו ולא מנסה לתקן את מחדלי המחוקק כבר מזמן היו הדברים מוגדרים בחוק ונתונים לביקורת שיפוטית. ההתעלמות הידועה לשמצה של פקידי מנהל האוכלוסין מהוראות החוק ומנוהלים (ואף מהוראות השר הממונה, לעיתים) היא פועל יוצא של הנטיה השיפוטית "לעזור" למחוקק שאינו ממלא את המוטל עליו.
לגופו של עניין, מן הראוי לזכור שתא משפחתי, הוא לא רק עניין חברתי, דתי או מיני. התא המשפחתי הוא גם יחידה כלכלית. בתור שכזה הוא צובר במשך הזמן זכויות וחובות הן בין אלה שמרכיבים את התא והן כלפי כל העולם כולו.
חיי הכלכלה והמסחר מבוססים על יציבות וודאות; כפי שכל יישות משפטית כמו חברה או עמותה חייבת לודא שכל מרכיביה וכל מי שבא עימה במגע ידע בבירור עם מי יש לו עסק, כך גם התא המשפחתי. יש אינטרס ציבורי עליון שתא משפחתי יוגדר בוודאות – ומראש. השאלה אם יקראו לזה נישואין, ברית זוגיות, איחוד אזרחי או בפרדס על יד השוקת ממש לא חשובה.
חשוב להגדיר את התנאים בהם נוצר התא, הדרך לפירוקו, הזכויות והחובות של מרכיביו ובעיקר לרשום אותו, כדי שלא יהיה ספק שזו יחידה כלכלית אחת ולא שני/שתי פרטים, מועד יצירתו ומועד פקיעתו/פירוקו. את הצורך הזה רק חקיקה מסודרת יכולה למלא ופסיקה כמו זו שעסקנו בה תאפשר למחוקקים הקלה מהלחץ הציבורי ולהשאיר את המצב המשפטי במקום האהוב עליהם: אור הדימדומים.
