בשבועיים האחרונים עסקתי רבות בפרשת "תיק מזרחי". חשפתי בעיתון מעריב ובאתר כאן, מידע מדאיג המלמד על מעשים בלתי חוקיים לכאורה שביצעה המשטרה, כאשר תימללה, בניגוד לחוק ובניגוד לצווי בית המשפט, שיחות שהוקלטו בסתר על-פי צו בית המשפט. העיתונאית אילה חסון עסקה בכך רבות, ובמקביל, והביאה כמה וכמה גילויים מעניינים בפרשה.
מי שעומד במוקד הגילויים, ולא בזכות, הוא ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי. מתברר, כי בעת שכיהן בתפקיד ראש יאחב"ל, הורה מזרחי, מפורשות, לבצע את המעשים הבלתי חוקיים לכאורה, תוך פגיעה קשה בפרטיותם של אישים שנחקרו, של בני משפחה שהשתמשו באותם קווי טלפון, וכן תוך פגיעה קשה גם בגורמים ששוחחו עם אותם חשודים. הוקלטו ותומללו שיחות בלתי רלוונטיות, תוך הפרה ברורה של החוק.
ואכן, הגילויים עוררו ומעוררים עניין ציבורי רב ביותר. ניצב מזרחי הכחיש פעם אחר פעם, ומיד לאחר מכן חשפנו מידע נוסף, שהראה כי מזרחי מטעה שוב ושוב, ואינו אומר את האמת - אפילו לא לשר לביטחון פנים, עוזי לנדאו, הממונה עליו. לכן אין פלא, כי גורמי אכיפת החוק התעוררו לפעולה, וכך גם גורמי השלטון:
- הכנסת קיימה דיון בנושא, והחליטה להעביר את הטיפול בפרשה לוועדת הכנסת, כדי שזו תבחן הקמת ועדה חקירה פרלמנטרית;
- ראש הממשלה אריאל שרון העלה נושא זה בישיבת הממשלה ביום 20.1.02, והודיע על החלטתו לקיים דיון בישיבה שזומנה שבוע לאחר מכן;
- השר לביטחון פנים, עוזי לנדאו, הודיע רשמית (24.1.02) על החלטתו לבדוק את הדברים "עד תומם", וזאת במיוחד לנוכח הדיווח הכוזב שקיבל ממשה מזרחי, שגרם ללנדאו להופיע בכנסת ולמסור הודעה בלתי מדוייקת על-סמך דבריו של מזרחי;
- היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שהעניק שירותי גיבוי-חיפוי למשה מזרחי, נאלץ להודיע ביום 25.1.02 על החלטתו לבדוק את הטענות שהועלו;
- הממשלה קיימה דיון קצרצר בנושא ביום 27.1.02 - לנוכח הנסיבות שנוצרו - וקבעה כי מבקר המדינה יבדוק נושא זה;
- מבקר המדינה הקדים והודיע בבוקר הדיון בישיבת הממשלה (27.1.02), על החלטתו לבדוק את הפרשה ולהכין דוח בנושא.
ההתפתחויות הנ"ל, אמורות היו, מטבע הדברים, לשטוף את התקשורת. אפשר בהחלט (וגם ראוי) להתווכח עם המידע המובא בחשיפות, ואפשר גם להימנע מסיקור מאוחר יותר של המידע, אם אין בכך עניין לציבור. ואולם, מאליו ברור, כי חובה על אמצעי תקשורת ליתן לקוראיו/מאזיניו/צופיו לפחות את המידע המינימלי אודות ההחלטות המתקבלות אצל גורמי אכיפת החוק ועל-ידי הרשויות הרלוונטיות. במיוחד כאשר מדובר בבדיקות/חקירות של החוקר מס' 1 בישראל.
ואכן, ערוץ 1 דיווח עליהן בהרחבה (אילה חסון); כך פעל גם קול ישראל (רשת ב', בני טיטלבאום). עיתון הארץ דיווח על כך באופן מוזר - משל מדובר בדיברור של משה מזרחי, אך בכל זאת דיווח (ברוך קרא). היחיד שהתעלם, ובעצם הסתיר את כל המידע וההחלטות הנ"ל מהקוראים הוא עיתון ידיעות אחרונות, וליתר דיוק: המו"ל ארנון מוזס, ונציגו הבכיר של משה מזרחי, בידיעות אחרונות - הוא העיתונאי מרדכי גילת.
התנהגות ידיעות אחרונות בפרשה זו, מעידה פעם נוספת על הדרך שבה מנצלים מנהלי ועורכי עיתון זה לרעה את הכוח שבו הם מחזיקים. אין זה סוד, כי ידיעות אחרונות הינו מונופולין בתחום עיסוקו. הוא מגיע לקוראים, שיתר העיתונים אינם מגיעים אליהם. לכן ברור, כי אותם קוראים אינם מקבלים מהעיתונות את המידע הרלוונטי - שוב, על החלטות הרשויות לערוך בדיקה - וזאת כיוון שידיעות אחרונות, במכוון, ומשיקולים זרים, מסתיר זאת מהם.
ומדוע נוהג כך ידיעות אחרונות? אין זה סוד, כי משה מזרחי מחובר בטבורו למרדכי גילת. ולהיפך. ואין זה סוד, כי המשטרה נמנעה, כמה וכמה פעמים, ממיצוי הדין עם ארנון מוזס ומרדכי גילת בגין מעשים פליליים לכאורה שבוצעו; וכמו כן אין זה סוד, כי משה מזרחי ואנשי ידיעות אחרונות, חברו יחדיו כדי לפגוע, כמעט בכל דרך, בעיתון מעריב ובמו"ל מעריב, עופר נמרודי. וכך אנו, כציבור, ממולכדים: העיתון הגדול במדינה פועל בדרך מושחתת ובאופן הנוגד עקרונות בסיסיים, ובנוסף עושה שימוש במשטרה כדי לפגוע ביריביו. מופעלת כאן מדיניות בלתי מוסתרת של "יד רוחצת יד". והארץ לא רועשת. ואחר כך מופיעים אנשי העיתון, כתביו ופרקליטיו בבתי המשפט ומעל כל במה אפשרית, וטוענים בשם "זכות הציבור לדעת".
על הפרשה ומעשיה של המשטרה בכלל ומזרחי בפרט, ראו הקישורים להלן.