ההשערות בדבר מועמדותו של ברגותי לבחירות בראשות הפלשתינית אינן חדשות. ההשערות בדבר עסקת חליפין - תמורת שחרור ברגותי, שחרור עזאם עזאם במצרים ופולארד בארה"ב - יש לה בסיס פוליטי, שהרי גם מצרים וגם ארה"ב מעוניינות במתן דחיפה פוליטית למפת הדרכים והשגת הסדר כלשהו זמני או חלקי בין ישראל לרשות - כדי להצביע על התקדמות וסיכוי להסדר.
הפתרון, לרוב, לא נמצא בידי ישראל, למרות הטענות על חוסר יוזמה מצידנו ושעלינו לגלות יותר תחכום ואימפרוביזציה פוליטית מדינית. הפתרון בידי הפלגים השונים ברשות - הנלחמים בשלב זה בשקט, על ההגמוניה והשליטה בעידן שאחרי ערפאת - שסירס אותם וסינדל אותם מלעשות צעדים בוני אמון והישגים מדיניים. מנהיגים נוסח אבו מאזן, אבו עלא ואפילו דחלאן ורג'וב - לא הצליחו לגבור על שלטון היחיד של ערפאת.
כרגע - יש להם הזדמנות ותוך זמן קצר יוכלו להשתחרר מרוחו של "הראיס" ובמיוחד מהאידיאולוגיה שלו - של "בדם ואש" לשחרר את פלשתין וצעדת "השאהידים" לירושלים.
ברגותי הכלוא בישראל - למאסרי עולם, מתריע מהכלא ודורש להמשיך בכיוון של התנגדות מזויינת - להמשיך באינתיפאדה, למרות ההרס, הקרבנות - בעיקר בצד הפלשתיני.
ברגותי - רוצה להצטייר בעיני ההמון, כממשיך שלטוני של עראפת והעובדה שהוא בכלא, משלם בחירותו האישית על המאבק - נותן לו ניקוד גבוה ברחוב הפלשתיני מול המנהיגות המושחתת העכשווית.
הבעיה - שרוב הפלגים המשתתפים במשחק - לא מתלהבים מברגותי, השייך לדור הצעיר, שאחרי תוניס, מייצג התנזים שהם זרוע צבאית מיליטנטית, שפרשה כביכול מפת"ח או מאש"פ - אבל למעשה חוסה תחת המטריה שלהם. ברגותי מהווה עבורם סכנה לאבדן השלטון והמנהיגות - למרות שהיו מסכימים "לקומבינה" כלשהי לשחרורו מהכלא - כדי לזכות בניקוד גבוהה ברחוב הפלשתיני במיוחד לקראת הבחירות.
מבחינה משפטית - מדובר בסוגייה סבוכה וטעונה לא רק על רקע שמירת כבודה של מערכת המשפט והפרקליטות אלא גם סוגייה אמוציונאלית לגבי המשפחות השכולות ונפגעי הפיגועים שהונהגו, אושרו ובוצעו בפקודתו של ברגותי ובמימונו הכספי שקיבל מעראפת אישית.
למרות שהיו דוגמאות בעבר הרחוק והקרוב על שחרור מחבלים, רוצחים, מבצעי פיגועים, מה שקרוי "עם דם על הידיים" - יש עדיין הבדל ורתיעה משחרור רב מרצחים בדרג כזה שנשפט ל-5 מאסרי עולם. בכל מקרה הליך של שחרור מבחינה משפטית חייב לעבור בנתיב של חנינה על-ידי נשיא המדינה, בהמלצת שר המשפטים וכמובן באישור הממשלה - מנימוקים כבדי משקל, פוליטיים וביטחוניים.
אם היה מדובר בהסכם קבע של שלום עם הפלשתינאים - ניתן היה להבין ולשכנע את המתנגדים להסכים למהלך. אבל, כאשר מטרה מעין זו נראית ערטילאית בשלב זה והאיש צורח מהכלא להמשיך באינתיפאדה - גם אם יגיש מועמדות וגם אם יבחר וגם אם יהיו לחצים מבחוץ - אסור להסכים למהלך מעין זה. זאת תהיה טעות מדינית, פוליטית, ובעיקר גם סתירת לחי מצלצלת למערכת המשפט, לפרקליטות ולצה"ל.
פרשת הנווט רון ארד מספרת כי ישראל החמיצה מספר הזדמנויות להסדר ושחרור, בשל דרישה מופרזת לשחרור כלואים ורוצחים. המהלך האחרון, לקבלת מידע עדכני על מצבו והימצאותו - תקוע למרות ההסכם לשחרורו של סאמיר קונטאר, הרוצח מנהריה - שידיו עם דם ילדים - אבל ברגותי זה סיפור אחר - תמורת שלום או הפסקת פעולות איבה, פיגועים אינתיפאדות - או אפילו שלום קר ארוך טווח - אולי - אולי?
את פולארד ועזאם עזאם - יש לשחרר, ולהילחם על כך באמצעים אחרים ולא להרפות.
הקישור של ברגותי - לפתרון סוגיה פוליטית עכשווית קצרת מועד, לא מבוססת ומעוגנת בהסכם חתום ובערבות בינלאומית - הוא תקדים מסוכן ולהערכתי אסור להסכים לביצועו.
_______________
- הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.