רוב ראשי הערים/המועצות בנגב המערבי מודעים לסכנה הנשקפת לתושביהם מתכנית ההינתקות (פינוי הישובים וצה"ל ממקומות אסטרטגיים בקרבת הגבול הזמני של 48'). הסבירות היא גבוהה שתקדים שדרות - עיר שלמה תחת איום מתמיד - יהיה נחלתם. ללא צה"ל וההתיישבות בפנים, אפילו הגבלת הקאסאמים... אינה ריאלית. הודעות החמאס שיגיעו לאופקים... ומה שיקרה כאשר כ-30,000 טרוריסטים ישתלטו על הצד השני של הגדר, עומדות בעיניהם כחלום בהלות של היום שאחרי.
השאלה הנשאלת היא למה הם שקטים? למה הם אינם בראש האופוזיציה לתכנית החושפת את התושבים לסכנת חיים. נתקלתי בשתי תשובות:
א) הם אינם אחראיים על הביטחון הפיסי של האזרחים. הם אחראים לניקיון, בעיות חברתיות/ חינוכיות/ כלכליות... אבל לא הביטחון הכללי והאישי. התשובה נכונה מבחינה חוקית, נוהלית אבל מוזרה ועצובה בנסיבות של היום. ללא חיים אין בעיות חברתיות, כלכליות... השכל הפשוט היה צריך לשכנעם שלמרות הגבלת האחריות החוקית... רק למנהיגי 'חלם' מותר להיפטר בכך מאחריותם על חיי התושבים.
ב) אם מדברים בקול רם נגד התוכנית, המקורות הכספיים מירושלים עלולים להיעלם. שרון במיוחד הוכיח שהוא יעשה הכול למימוש תוכניתו, ש'חוק וסדר', ערכי הדמוקרטיה והחלטות מפלגתו לא מזיזים לו. בנוסף, בפוליטיקה הישראלית מקובל להעדיף את התומכים בלי להתחשב הרבה בתוצאות כלפי 'חפים מפשע' - במקרה זה, התושבים המקומיים.
התשובה הזאת היא ריאלית ומעמידה את המנהיגות המקומית בדילמה ערכית. מה לעשות? לבעלי אחריות ומצפון ציבורי קיימות לפחות שתי אלטרנטיבות: להגיד האמת שלהם על ההינתקות לתושבים ולהתפטר למען רווחת העיר. בתרבות הפוליטית השולטת בישראל אין לצפות להתנהגות כה מהפכנית ומוסרית. או לומר האמת לתושבים ולקבל את דינם במסגרת של משאל עם. כך התושבים יחליטו - העדפת רווחת התושבים או חיי יחידים שעלולים לשלם חלק מהמחיר של ההינתקות! האלטרנטיבה הזאת בעצם קוראת למנהיגות חדשה, אמיצה ואמיתית!
נדמה לי שהמנהיגות תתנהג כמו בשדרות; יקבלו תוספת כסף כמאין תגמול להפחתת הביטחון ובכך ישכחו את דברי ז'בוטינסקי 'כי שקט הוא רפש הפקר דם ונפש'. האירוניה היא שבמצב דומה סביר להניח שהתומכים בהינתקות ממרכז הארץ היו דורשים סוף לטילים על הבית... כתנאי להמשך כהונתה של הממשלה.