תמיד התנגדתי לסיסמה "לגרש את ערפאת" ולא הייתי עם המתפללים למותו. זאת, לא חלילה מפני שלא היה ראוי לכך, האיש היה מרצח וארכי-טרוריסט ושונא ישראל, שידע - כמו היטלר - לרכוש את אהדת העולם לתנועתו המאוסה בגלל גינוניה האנטישמיים. מעטים יודעים, כמה פופולרי היה הנאציזם בכל רחבי אירופה, וכמה עמוק היה שיתוף הפעולה של עמיה עם מכונת המלחמה הנאצית, ובאיזו מידה מכרעת, מפחידה ממש, קנה היטלר את הרצון הטוב הזה בגלל השחרור של שינאת היהודים שהיתה חבוייה בלב מרביתם.
המפתח לליבותיהם היתה שינאת ישראל. את העניין הזה תפס בעל בריתו של היטלר, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שחיבר ומיזג את ההתנגדות הערבית לציונות - לעליה ולהתישבות - עם האנטישמיות הקלאסית. ערפאת, תלמידו, היה ערמומי ממנו.
הוא ידע ללחוש ולטפטף מוטיבים נאציים-אנטישמיים, ובאותו הזמן, בקול רם, להטיף לשלום. אבל האנטישמים בכל העולם הבינו אותו, והכפייה השחורה-לבנה, האופנתית באירופה של היום, סימלה ומסמלת את מה שצלב הקרס סימל בימים שחורים ההם: את הרצון להשמיד יהודים.
וערפאת היה טרוריסט, אבי הטרור המודרני, הוא המציא אותו. ידיו טבלו בדמם של עשרות אלפים, כולל מבני עמו.
אומרים - החי בחרב, בחרב ימות, ומבחינה זו, זה אי-צדק היסטורי שערפאת מת על מיטתו. התאים לו יותר סוף אלים כמו סופו של היטלר.
ולמרות כל האמור, ראיתי תמיד בערפאת נכס לאומי ציוני, כי הוא היה המכשול שמנע את הקמת המדינה הפלשתינית. אלולא הוא היו המנהיגים השוטים שלנו, משמאל ומימין, נותנים לערבים מדינה בא'י המערבית על חורבות יישובינו - מזמן. ערפאת לא נתן, מפני ששינאתו לנו ותיעובו אותנו היו חזקים מן ההגיון והאינטרסים שהיו אמורים להכתיב לו לשחק את משחק השלום עד הסוף, לחתום לנו על פיסת נייר חסרת ערך, לקבל הכל ואח'כ לפתוח באש. כך יעצו לו רבים מחבריו, וגם ידידיו, שונאי ישראל ברחבי תבל, אבל הוא לא היה יכול להתאפק. למה, למשל, הוא לא קיבל את מה שברק הציע לו בקמפ דייוויד פלוס מה שביילין עוד הוסיף לו בטבה?
מפני שלא רצה לקבל מדינה מידיהם המאוסות של היהודים. הוא רצה מדינה מכח החרב הפלשתינית ובכפייה בינלאומית על ישראל. הוא רצה את בינאום הסכסוך. היהודים כפרטנר לשלום היו מתחת לכבודו.
בינאום הסכסוך ופיקוח בינלאומי על ישראל - זו היתה מטרת מלחמת הטרור שכפה עלינו בספטמבר 2000. והוא העמיד במרכז את ירושלים, וגם בעניין זה הלך עפ'י מורשת הצורר הנאצי המופתי חאג' אמין, שהפך את ירושלים לסמל המאבק הפלשתיני, חיקוי מזוייף, תמונת ראי עקומה, למקומה של ירושלים ביהדות. ועיקר העיקרים, ובזה ביטא נאמנה את הרחשים הכי עמוקים של בני עמו ובוודאי של ארגונו, אש'ף - כל זה עדיין לא היה שווה לו ללא החזרת הפליטים וצאצאיהם, במליונים, לתוך מדינת הקו הירוק. דרישה זו קדמה אצלו למדינה, ולהיפך, הוא הזדקק למדינה כמכשיר להחדרת הפליטים לתוך ישראל והחנקתה בהם.
ערפאת לא היה מוכן לשים את חתימתו על כל הסדר סופי שלא הבטיח לו את דרישת המינימום הזאת, לפני המדינה ולפני ירושלים: פלשתין נקייה מיהודים, דרישה שניכרת עליה טביעת האצבע הנאצית, והחדרת הפליטים לא לפלשתין, כ'א אל תוך המדינה היהודית.
למרבה הצער ואי-הצדק ההיסטורי ערפאת לא רק מת על מיטתו, אלא גם זכה לראות את כל המטרות הללו מובטחות לו - בחתימת העולם כולו וגם בחתימת ראש ממשלת ישראל, והמסמך הממאיר הזה שמו "מפת הדרכים". נקבע בו בעל בית לסכסוך מחוץ לבעלי הסכסוך, אנחנו והערבים, ובעל הבית הזה הוא כל העולם: או'ם, אירופה, אמריקה, רוסיה - בקיצור הקוורטט.
הקוורטט יכנס שתי וועידות בינלאומיות שבהן יוכרז על המדינה הפלשתינית - ולא חשוב מה נחשוב או נרצה אנחנו. והקוורטט יקיים מנגנון פיקוח בינלאומי, שיפקח על הערבים ועלינו. ממש תפור לפי הזמנתו של ערפאת. ושרון חתום במפת-הדרכים גם על קץ כיבושי 1967, כלומר נסיגה מלאה, ועל הקפאת ההתישבות, כולל גידול טבעי, וגם על אמירה מרומזת לעקירתה. וגם על זכויות פוליטיות של הפלשתינים בירושלים חתם שרון במפת-הדרכים בצירוף רמז להיותה בירת המדינה הפלשתינית, ועיקר העיקרים - העולם וממשלת ישראל התחייבו במפת הדרכים ל"פתרון צודק" לבעיית הפליטים - עפ'י היוזמה הסעודית, כפי שאושרה בכנס הליגה הערבית בביירות: קרי וכתיב החזרת כל הפליטים למקומות שמהם יצאו, כלומר - ישראל.
במסמך הזה זכה ערפאת תוך כדי מלחמת הטרור שבה פתח למען המטרות האלה, אותן לא השיג, לא רצה ולא יכול להשיג, מידיו של ברק: לא בינאום הסכסוך, לא פיקוח בינלאומי, לא החזרת הפליטים. ברגע ששרון חתם על מפת הדרכים, יכול היה ערפאת לומר לחבריו: אתם רואים? צדקתי. השגתי את מטרותינו בעזרת הרובה הפלשתיני בלבד, הטרור ניצח.
אולם ערפאת היה כ'כ טרוריסט בנשמתו, שלא ידע להפסיק את הטרור גם כאשר הפסקתו היתה דווקא המפתח להגשמת ההבטחות שקיבל במפת-הדרכים. די היה במשחק, בהעמדת פנים, של בחירות כביכול- דמוקרטיות, ובהפוגה בטרור, כדי שעל ישראל ירד מכבש של לחץ עולמי להגשים את כל שאיפות הפלשתינים, אך ערפאת עיכב, ולכן הוא היה נכס. הוא הצדיק את הבדיחה המרה, שהערבים הם בסופו של דבר אלה המצילים אותנו מן הטמטום שלנו.
עד שבא אריאל שרון והוציא מידיה של ישראל גם את הקלף האחרון הזה - הדרישה, שלפני כל מתן, ואפילו לפני משא ומתן, ייפסק הטרור. הוא עשה זאת באמצעות תכנית "ההינתקות", לפיה מוסרת ישראל לערבים את כל הרצועה ואת צפון השומרון כשהם "נקיים" מיהודים, בדיוק כפי הדרישה הפלשתינו-נאצית, בעוד הטרור וההסתה נמשכים. שהרי זה כל מהותה של החד-צדדיות: בורחים בלי לשאול שאלות או להתנות תנאים. בורחים, ללא קשר מה הצד שכנגד עושה או לא עושה. וכך - עד להתנתקות הטרור של ערפאת עיכב את הפעלת מפת-הדרכים, מעתה הוא כבר אינו מעכב. אריאל שרון הסיר לערבים גם את המכשול הזה מן הדרך: טרור או לא טרור - אנחנו עוקרים ועוזבים.
ומכיוון שכך, לא היתה עוד כל תועלת בהמשך חייו של ערפאת והאלוהים לקח אותו אל שאול-התחתיות, למקום המיועד בגיהנום לרוצחי חפים מפשע, אנשים, נשים וטף.
אכן, טוב מאד שהעולם התנקה ממנו, ובכ'ז לשמחה ולהרמת כוסית אין כל סיבה, מפני שהוא, המנוול, יצא - באשמת אריאל שרון - כמנצח הגדול של מלחמת הטרור, והוא זכה לראות זאת, למרבה אסוננו, עוד בטרם ירד שאולה.
ואם אי אפשר עוד לסמוך על הערבים, ואם ראש ממשלת ישראל כבר נתן להם בחתימתו את הכל - לא נותר, כפי שאומרים, אלא לסמוך על אבינו שבשמים. אלא שהוא, כפי שנאמר, דורש מאתנו לעשות פה, למטה את שלנו תחילה, ואת שלנו - ההנהגה שלנו אינה עושה.
אינני רב ואינני מתיימר לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא, אך ברור לי כמו שעכשיו יום, ששיטת "האהבה תנצח" איננה מה שדרוש כדי שגם מלמעלה יעזרו לנו.
לי ברור שדרושה עכשיו קודם כל האמת, והאמת היא שיש לנו ממשלה שהחליטה לבצע בנו פשע - פשע לאומי ופשע אנושי, ולפשע הזה מוצמדים כבר גם חותמת הכנסת וגם תאריך ביצוע, ואנחנו עדיין לא החילונו כלל לקרוא לחיילים ולשוטרים שלא להשתתף בפשע הזה,ואיננו עושים כלום כדי להעמיד עשרות אלפים בדרכה של מכונת הפינוי, ההרס, העקירה והגירוש, הכנות אדירות שספק אם יספיק להן הזמן גם אם נתחיל מחר בבוקר.
אולי מותו של ערפאת, המאותת לנו שהערבים עלולים שלא לעזור לנו יותר, יחזיר אותנו אל קרקע המציאות. אם כן, הדבר נדרש קודם כל מאלה מבין אנשי גוש קטיף, החושבים שניתן להלחם במשחית באמצעות מיצגים ומיפגנים, שירים ופרחים.