כולם כבר מעל גיל שמונה עשרה וכולם כבר עושים את זה. אחדים מהם או רובם כבר אחרי שרות צבאי, אולי אחרי גיל השרות צבאי, אבל יכול להיות שאת השרות לא כל כך עשו. בכל מקרה, בכל מקום, כולם מתרכזים בלב העיר, שוכרים דירות, מחליפים חברים וחברות, כך שהתזוזה בדירות השכורות מהירה, תכופה ולא ניתנת למדידה.
הם מגיעים בגלים, מכל מקום ומכל פינה למצוא את המציאה, לחלום הגדול שהוא: תל אביב הגדושה, לעיר הצפופה, כל זאת בכדי לבצע משימה לא ברורה ואולי לאחר מכן לחזור בחזרה. התמונות המפתות במגזינים המלוקקים והפרסומות בטלוויזיה הדו-מיימדית, יהפכו פה עבורם, רק לרגע, מחלום למציאות, מדמיון לאורח חיים, לממשות. רגע של חלום שווה את הכול. חולצת טי-שירט חדשה ועליה מודבקת המדבקה "שרדתי את תל אביב" עוד מעט תהיה תלויה על חוטי הכביסה. הם אולי יקבלו תקן, תפקיד של סלבריטאי ויוכלו לצעוד בצעדים הוליוודיים ברחוב שיינקין הייחודי. הם מגיעים למקום לא רגוע, לא לבן ולא טהור, העיר הלבנה?!
בעיר המחוררת, בעיר שהעוברים והשבים הם הדיירים שמגיעים ממרחקים, בעיר ספוגת הריחות, בעיר שהצחנה עופפת אותה לפעמים, בעיר שהאוויר והים בה מכילים חומרים לא טובים, בעיר הזאת מידי כמה ימים עוברים דירה. לאחר מסיבה וסרט טוב, עובר החבר לגור עם החברה, החברה עם החבר, ובמקום דירה של שלושה, הדירה הפכה לאכלס שישה. גם שתי הבנות האחרות מצאו חברים אינטימיים לחלוק איתם את הדירה השכורה. החברים מתחלפים לפי קצב המדנים. כל שבוע, משאית צהובה וגדולה מרוקנת את תוכנה ישר לתוך חלל הדירה, עוד מכשיר טלוויזיה של החבר, עוד מחשב ועוד כורסא ושולחן וקצת מצעים, והדירה השכורה הפכה למחסן רהיטים. למחרת הדברים נזרקים כי קשה לחיות במחסנים, ערמות רהיטים שבורים מצטברים כמו בתערוכה, בפינות הבתים.
האשפה במיכלים המתפוצצים גדלה כי הצריכה בדירה התעצמה וקשה להכיל אותה. הכול כפול שש במקום כפול שלוש. פתאום, מספר קטנועים חונים בפתחי הבתים ומשאירים אחריהם, על המדרכות, כתמים שחורים, כמו הכלבים החמודים שאת קיומם הם תמיד מסמנים.
חוטי הכביסה הפכו להצגה אינטימית פשוטה. במקום האופנה הרחוקה והדיגיטאלית של ה-FTV, אנו מקבלים פה אופנה אמיתית עכשווית. חוטיני אדום לא תופס הרבה מקום, ג'ינס קרוע וחולצה מחוררת משאירים את האווירה בחצר וברחוב מאווררת. כל העוברים והשבים בעיר הנוער תמיד מעודכנים.
המוזיקה בלילות מאוד קצבית ומעוררת. זהו העידן החדש, של המוזיקה הרועשת שלפעמים מתערבבת בלחנים אחרים, בלחנים דתיים של שכנים שבראשם דברים אחרים.
חצרות הבתים הפכו למשתנות עירוניות. לעיתים החצר משמשת מקום שינה לעייפים ולתשושים מעול החיים. לא נעים להפריע לשכן הציבורי, הפעם הוא ישן על מקום החניה הפרטי. המטר המרובע של הדשא השורד משמש ככרית חמה בסביבה הקרה.
הצבעים הפנימיים, הפרטיים של החדרים השונים פורצים החוצה, למרפסת הישנה הבולטת והפתוחה, והופכים פתאום לציבוריים. המרחבים הפרטיים הופכים שלא ביודעין לציבוריים, החוויה האינטימית הפנימית הופכת לציבורית. הכחול הצועק שפורץ מהחדר ההיסטורי הגבוה, או הצהוב האכזר שיוצא כלהבה, מציצים מכל פינה וכך משנים את פני העיר, אולי השכונה.
ההתכנסויות הליליות לעיתים מסתיימות בקצת, הרבה צעקות. למי שעובד למחייתו למחרת היום, הרעש הזה לא צריך להפריע כי הוא סיגל לעצמו מדדים חדשים ועדכניים של רעש. בין הצעקות והמוזיקה הקופצנית עובר לו איזה אמבולנס מחריש אוזניים או ניידת שלא יודעת את מה היא מחפשת ואולי גם אזעקה מייללת של חנות בולטת.
בעל דירה בוגר, חדש, שזה עתה אותה רכש, מחליף את קירותיה בכדי שיוכל להציע את מרכולתו לדיירים החדשים שמגיעים ממרחקים להגשים חלומות רדומים. השיפוצים התמידיים לא מפסיקים. מחליפים, מתאימים והכול בכדי לשכנע את הבאים.
יכולת הספיגה הולכת וגוברת, גם יכולת ההתמדה הולכת ומכבידה, כי קצת קשה להפנים את המעמסה, את הרעש וההמולה והפעולה הקבועה בעיר הנוער המלאה, ההומה.