רוב המכות בארץ הבכא הזו הן מכות קלילות, כאלה שנידרשת קצת תושייה והעניין מסודר: ארבה, כמו זה שנחת עלינו ביממה האחרונה? מהקלילות שבמכות מצרים אם בכלל.
אז כמה מטוסי ריסוס, התראה בתקשורת לחקלאים, כתבה עם צילומי תקריב של החגב הסורר בחדשות הטלוויזיה - והעניין טופל.
אך לעיתים יש גם מכות שהאדם אף ישקול התאבדות: למשל, אובדן כל נכסיו כמו בזמן המשבר הכלכלי הגדול ב-1929 (עת פקד את ארה"ב גל התאבדויות). ועדיין, בשעה שהוא צונח לקראת המדרכה מהקומה ה-68 הוא עשוי שוב לחכוך בדעתו אם לא עשה משגה. רק שבמקרה זה המסקנה, לכאן או לכאן, לא תשנה במאום.
אבל יש עוד הבהוב חיים ועניין למספר שניות.
אך יש גם שההבהוב הזה של תבונה ערה ונישמת צלם האדם אף הוא חדל. למשל, במקרה קיצוני של המרת דת מטעמים אופורטוניסטים או עקב שמד כפוי, כפי שהיה בזמן רדיפות הכנסיה. ובמדה גדולה גם במקרים של זדון עקבי או שחיתות אישית מרושעת וכבדה, לעיתים מיתממת וצדקתנית, תכופות במצח נחושה.
על כגון אלה אומרת החוכמה העממית - קווה להשתלט על כל טוב העולם הזה במחיר איבוד הנשמה.
ומה היא אובדן הנשמה, בלשון המדע המודרני, אם לא התדרדרות ללא תקנה ביכולת להפעיל תפקודים מוחיים גבוהים, כישורי חלוקת קשב הכרוכים באונה הפרונטלית (שהיא המבנה המוחי המתקדם ביותר) והקהיית הרגש, שאינו פועל עוד בצורה תקינה ומתוך הרמונייה עם היכולת המוחית הגבוהה? האדם הופך אז למיישם אוסף של תחבולות זריזות וטקטיקות שגורות הנאגרות במוחו, אך רואה מעתה ואילך את המציאות באופן שטוח ודו-מימדי, ומאבד במידה גבוהה את יכולתו לראות ולהבין דברים חדשים ומורכבים. זאת תוך רמיסתו של הזולת, הנתפס עתה כחפץ בין חפצים אחרים. הנאתו ושימחתו אינם מעתה, אלה שמחת הרמיסה של האחר והשגת איזה יתרון. התנבלות הנשמה גוררת במובהק נכות מוחית ורגשית נרכשת, סאוב נפשי קשה - משהו כאן אבד לבלי שוב – הניצוץ האנושי.
ועל כך אמרו חכמים כי האדם איבד את הניצוץ האלוהי שלו - והרי האלוקים מאופיין בראש וראשונה ביצירה (ששת ימי בראשית) - וגרסו כי האדם הזה נידון ללילה הניצחי של הנשמה, דהיינו לגיהינום - כפי שכינו את המצב הזה.
וכי זה האומר "אני ואפסי עוד, וחבר מרעי - לעולם חוסן", אינו מאבד את יראת הכבוד החקרנית והמשתאה כלפי הטבע וחוקיו המורכבים והמופלאים?
וכי המציאות אינה קורסת לגביו למלאי בנלי של דימויים ואמירות שטוחים וחסרי כבוד בפני מופלאות טבע הממשות, בנוסח "זה אמר כך, זה אחרת... ואני אמרתי לו", או "אלה ואלה תומכים בי, וההוא חסר כוח", ותו לא?
והרי אדם כזה חש כי יוכל לתקן את תפיסותיו המוטעות וטעויותיו בעזרת כוחו ושקריו, דהיינו: לחמוק מתוצאות שגיאותיו. כלומר המציאות המורכבת והבנתה האמיתית והרגישה אינה עוד עניין של הכרח לגביו, ובעקבות כך, מוסטת גם מחוץ לטווח שיכלו וריגשותיו.
על אדם כזה אומרים: "אין לו אלוהים". אך האם לא יעמוד יום אחד בפני מה שמעבר לחידלון?
כן, גם אתה, ממש בגוף ראשון, היית בוחר, ואפילו אץ להתאבד אילו עמדת בפני אובדן נישמתך ובפני האפשרות של לילה הניצחי של הנשמה - למשל בעקבות המרת דת האלוקים במעשה ידיהם של עובדי כוכבים ומזלות - כפי שעשו אבותינו שהדבר ניכפה עליהם. או אילו שחיתותך היתה קמה עליך בקץ זמנך האישי כל כך.
אתה מגחך? טעית.
חשוב לשנייה: מהרגע שבגדת בעמך ובאמונתך הכמוסה ביותר, אתה נידון. או מהרגע שבחרת בדרכי הרשע ושחיתות הנפש, הלכת בעצת רשעים ונעשית נבל כבד. נידון להתייסר בייסורי הגהינום - דהיינו יסורי אובדנה הניצחי של הנשמה והסתלקות הנוכחות האלוקית מחייך לתמיד. או אובדן אותו ניצוץ אלוהי ללא שוב. כנראה שיש שלב כזה שלאחר שחצית את אותו רוביקון של דרך הרשע - ממש כמו מקבט או ריצ'רד השלישי (אותם מתאר וויליאם שייקספיר) שוב אין לדבר תקנה עולמית.
לא, איני עוסק בהטפה. גם חכמינו שדיברו על אובדנה של הנשמה לא עסקו כאן בכך. אלא הם ציירו תמונה בהירה - ההתייסרות ההיא, הניצחית.
לא לשבריר שנייה, לא לרבע שעה, אלא פשוט, לתמיד. לנצח נצחים.
מי ידע באמת?
נידון לנצח נצחים.
וגם היקנו לאותו לילה של הנשמה גילום של התייסרות פיזית כואבת. האם מדובר רק במשל?
מי ידע באמת? אם נשמתנו היא נכס חד-פעמי שאין לו מחיר, מהו המחיר האולטימטיבי שנשלם על בגידה בצלם?
ננסה לדמיין מה משמעות הדבר: חשוב על הכאב הנורא החולף בגופך כשדלת ניטרקת על אצבעך. חשוב לרגע על מישהו החורך בסיגרייה את מרפקך. היזכר נא אדון בתחושה כשקיבלת מכת חשמל. רק שבגהינום הכאב הזה, לא רק שאינו ניפסק בחדותו כעבור שבריר שנייה, כשם שגופך זועק "אההה, שיפסק מייד, בשם שמיים". לא ולא.
עוברת אפילו שנייה הנראית כנצח, עובר יותר - אויה, הכאב אינו מתעמם. וכך כל הזמן, באופן מתמיד, רק שנוספים עינויי תופת חדשים.
"אסור", אתה מנסה לחרחר בקול צרוד מבעד לעיניך היוצאות מחוריהן, "אסור לעשות ככה". "להפסיק מייד".
אך אתה שומע ממרחק, מתגלגל וכמעט לא מוחשי, מבעד לכאב הנורא, את צחוקו המתגלגל של השטן, ודומה עליך שצל שחור נופל עליך. קולך הזועק מוחזר לך באלפי שברים כהד מכל הפינות.
והאלוקים אייה, מי יציל?
הוא נטש אותך לעד, באותו מקום שאם הגעת אליו, חדל מכל תקווה.
מה, לא היית מתאבד בשביל לא להגיע לזה? שם כבר לא תוכל להתאבד, אפילו לא הזדמנונת קטנטונת. אין דרך. בדרך לגהינום, תנסה לחטוף מכל הבא ליד, ולחתוך את גרונך, לשפוך את מוחך, ובלבד להתאבד לפני שתגיע לשם.
התצליח?
כך תארו חכמים את הגהינום (כגון דנטה אלגיירי ב"קומדיה האלוהית" שלו). הם עשו זאת על-מנת להרתיע מדרכי הרשע. אבל אין זאת הטפה. זהו תאור מצב. זוהי שליחות, שליחות הצלתה של הנשמה מלילה הניצחי. האם זהו משל בלבד?
___________
ניתן לאמר: מניין לאדם לדעת זאת? האמונה הדתית אודות מציאות אינטליגנציית-על - האל השורה סביבנו בכל - היא הבל מוחלט. וגם עוסקת בהפחדה. לאחר המוות אין כלום, ממש כמו החייה. כמעט אותו מנגנון ביולוגי. "מותר האדם" זה הבל דתי ותו לא.
אלא שאתה (שוב הגוף הראשון הזה) בורח בעזרת מילוי חלל האויר במילים, מילים ריקות. כאלה עשויים להיות בדרך כלל הגיגיך כשעיתותיך בידיך - בריחה בפני אימה שאין לה שם. הצפת החלל סביבך במילים ריקות -
בריחה. ממשמעות הקיום היסודית ביותר, זו המשמרת את הניצוץ האלוהי והיוצר בך (והרי עיקרה של האלוהות - ביכולתה היוצרת)
גיבוב מילים משחירות וצפופות הפורחות לחלל האויר תוך תחושת גאווה הולכת וגואה על ניפלאות שיכלך המתבטא ברב מלל והמטיף לעיתים לאישתך, לחבריך, בבחינת בר-סמכא בכוח שרלטנות המילים הריקות.
וכי אין האינטלקטואלים המדומים של אוליגרכייה שחצנית עושים זאת כל הזמן, מציפים אותנו ברב-מלל ריק ומטיף?
הבל, זבל וגפרית מצחינה.
אבל כאשר תחוש לרגע ובודאות מוזרה שאתה בדרכך לגהינום (תהיה משמעותו האישית אשר תהיה באותו רגע חידלון מוחלט וקץ הבהוב הגץ הניסתר שבך, קץ התבונה הערה) - במטה קסם שחור יעלמו בהבזק כל הרציונליזציות:
"אויה לי, כלום לא נישאר. איזו מילה מנחמת, איזה דימוי אדם אהוב - אמהל'ה, זה לא יכול להיות נכון, אסור שיהיה נכון".
אבל אין, אין בנמצא. מכל המילים שפלטת בחייך ומכל הדימויים, מכל הנשיקות וההתענגויות והמשגלים לא נשאר אפילו פרור אחד. אחד לא נישאר.
מה, וכי יצור חי אחר פרט לבן אנוש יכול לצייר בעיני רוחו את הגהינום, ליל הנשמה הניצחי, ולחוש את אדי הגופרית בעיני דימיונו? יכול אפילו לחשב כמה זה 4 בריבוע?
לבוגד בצלם אלוהים לא ישארו מילים.
