פעם, מי שרצה לנסוע מקרית ארבע לכיוון אשקלון עלה על כביש חלחול-חברון. את הכביש הזה סגרה אוסלו ליהודים, ותחתיו סללה כביש עוקף, עם פתרון יצירתי הנושא עמו גם רמז פוליטי: הכביש העוקף חוצה עכשיו את ציר חלחול-חברון - אבל מתחתיו. למעלה נוסעים הערבים ולמטה היהודים. באותו תא-שטח חיים ונעים גם יהודים וגם ערבים, אך בנפרד.
נזכרתי בפתרון התעבורתי הזה בהקשר להצבעתם של ערביי ירושלים לרשות הפלסטינית: היתכן, שבקלפי במקום אחד יבחרו נציגות פוליטית למקום אחר?
השמאל מקבל את הפטנט הזה בהתלהבות וללא פקפוק בכשרותו הדמוקרטית. הפתרון הוא חדשני, וטוב שכך. מפני שכל פתרון שהועתק ממקום אחר, חזקה עליו שלא יתאים לכאן. שבות ישראל היא תופעה חד-פעמית בהיסטוריה, וממילא בעיותיה ייחודיות.
כל בעיותינו הקיומיות משתקפות בירושלים: זכותנו על הארץ, שירושלים היא ליבה; רצוננו לקיים משטר דמוקרטי, המחייב לאפשר לערביי ירושלים להצביע למסגרת כלשהיא; אי-רצוננו שהם יצביעו לכנסת, מחמת החשש הדמוגרפי הלגיטימי. הקיום קודם לדמוקרטיה; דחיית הטרנספר כפתרון, מטעמים מוסריים וגם מעשיים; הוודאות הגמורה, שכל עוד ישראל שולטת בירושלים המאוחדת לא תוכל לקום מדינה פלסטינית, שאסור לנו להרשות לה להתקיים אם חפצי חיים אנחנו.
עם הפרובלמטיקה המסובכת הזאת מתמודדת הצבעתם של ערביי ירושלים לאוטונומיה. היא מאפשרת לערביי ירושלים להשתתף בעיצוב ענייניהם המקומיים בבחירות העירוניות ולהצביע בענייניהם הלאומיים בבחירות לאוטונומיה.
חשיבותו של הדגם הזה ביכולתו לשמש כמודל. מי יודע, כמה דם עוד יישפך עד שיבינו הכל, שא"י המערבית אינה ניתנת לחלוקה, והפתרון "הירושלמי" ניתן ליישום ברמה הארצית.
הבריטים הפרידו את א"י המזרחית מן "הבית הלאומי היהודי" והפכוה לאמירות ירדן, כדי לספק בית לאומי לפלסטינים, שחיקו את היהודים, "קמו בבוקר והנה הם עם" ושאלו לעצמם שם מן המנדט הבריטי שנקרא "פלשתיין". היום, אוכלסיית א"י המזרחית - 3/4 משטח המנדט המקורי - היא ב-70% פלשתינית. עד מתי נקבל את האבסורד, ששני אחים, האחד מתגורר ביו"ש והשני בירדן, שניהם יושבים בא"י ההיסטורית ובכל זאת - זה שייך "לאומה הפלשתינית" וזה "לאומה הירדנית"? והיש ספק, שאם תגיע, חלילה, מדינה פלסטינית לגדת-הירדן, סופה להתאחד עם ירדן לפלשתין גדולה אחת?
אמר "שר החוץ" הפלשתיני, פארוק קדומי: "אש'ף רואה בירדנים ובפלשתינים עם אחד", וכנגדו הצהיר הנסיך חסן "פלשתין היא ירדן וירדן היא פלשתין. עם אחד וארץ אחת, עם היסטוריה אחת וגורל אחד", והמלך חוסיין הוסיף: "שני העמים הם למעשה אחד - זו עובדה".
"שתי מדינות לשני עמים" דורשים הפלסטינים? שתי מדינות לעם אחד הם רוצים!
לנו לא אכפת, אם המדינה הזו תמשיך להיקרא ירדן או תשנה את שמה לפלשתין. רצוי אמנם, שמלך ירדן הוא שיקבל את האחריות ל"בעייה הפלשתינית", אך לא נתערב, אם נתיניו ימצאו ביטוי אחר לזכות ההגדרה העצמית הפלשתינית. בשני המקרים, הפתרון שנמצא בירושלים יכול לשמש פרדיגם לאיזור יו"ש, התקוע כטריז בין ישראל והמדינה הפלשתינית שממזרח. מכאן הזכויות ההיסטוריות, הגיאוגרפיה, הכלכלה ואינטרסים בטחוניים חיוניים, ומשם העובדה, ש-87% מתושבי האיזור הם ערבים פלשתינים.
לפי דגם ירושלים יהיו יהודי יש"ע אזרחי ישראל, וערבייה אזרחי המדינה הפלשתינית, וכל אחד יצביע את הצבעתו הלאומית במקומו. הקלפיות היהודיות יישלחו לירושלים והפלשתיניות לרבת-עמון. בנוסף, יצביעו הערבים לשלטון הבית האוטונומי שלהם, שיכלול הכל - חוץ מגבולות, יחסי חוץ, ביטחון ותשתיות-על. לאבטחת שלומם של תושבי האוטונומיה, נתיני פלשתין, יוכל לתרום הסכם מיוחד בין שתי המדינות שיתן בידי המדינה הפלשתינית כלים להבטיח את זכויות נתיניה, תושבי האוטונומיה שבריבונות ישראל.
על השפע והברכה ש"מזרח תיכון חדש" כזה יביא על שני העמים משתי גדות הירדן אפשר רק לחלום. אולם אם לפרס מותר, לנו אסור? לא נותר אלא לחכות שהשמאל, המוחה היום כפיים להסדר הבחירות בירושלים, ישפוך אש וגפרית על אותו ההסדר, כשהוא מיושם על א"י ההיסטורית כולה.