ההתאבדות ביום שבת (20.11.04), למחרת פרסום תחקיר מפליל בעניינו (אולפן שישי, ערוץ 2), התאבד יצחק הרשקוביץ, מהנדס מחוז צפון ומחוז תל אביב של מע"צ. ההתאבדות היכתה את כולם בתדהמה: את בני משפחתו, את בכירי ועובדי מע"צ, וכמובן רבים וטובים הן במערכת הפוליטית והן בקרב הציבור.
גם אנשי ערוץ 2, כמובן, ובראשם מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, שלום קיטל, והתחקירן כרמל לוצטי, הופתעו, ומיותר לציין כי גם הם כואבים את ההתאבדות. בהנחיית קיטל פורסמה הבעת צער עמוקה וכנה בפני המשפחה, על עצם מותו של הרשקוביץ, אך בהודעה ניתן גיבוי מוחלט לתחקיר ומסקנותיו.
ביום א' (21.11.04) וגם בימים שלאחר מכן, נשטפו אמצעי התקשורת בפרשנויות. המכנה המשותף להן: התחקיר היה ראוי, הוא נעשה כחוק, ולאחר שערוץ 2 דקדק היטב ולא סטה כמלוא הנימה מן הראוי. ובכלל, נטען, הרשקוביץ פנה לבית המשפט המחוזי בניסיון למנוע פרסום התחקיר, ונדחה; והוא שב וערער לבית המשפט העליון, ונדחה גם שם. משמע, כך נטען: התחקיר אושר לפרסום על-ידי בית המשפט, ואם למישהו יש טענות, שייגש למערכת השיפוטית. ובכלל, מה אנחנו אחראים לזאת שמישהו מתאבד.
ניתנת האמת להאמר, לא התפלאתי נוכח זאת שעיתונאים ופרשנים "מצופפים שורות", מטעים ואף מכזבים, וזאת בשם הצורך, כביכול, לגונן על זכות התקשורת לבצע תחקירים ולפרסמם. איש אינו מאיים על זכות אמצעי התקשורת לפרסם תחקירים. ניתן, כמובן, להשפיע ואף לעצור תחקיר בכלי תקשורת מסויים, אך לא בכל כלי התקשורת.
הופרו שני צווים מפורשים אלא שלא כך הם פני הדברים. האמת כאן שונה ומדאיגה, ומעלה חשש כי ערוץ 2 הפר שני צווים מפורשים שניתנו (בעליון ובמחוזי), ואף הוראת חוק, שאסרו עליו לעשות את שעשה: הפניית אצבע מאשימה כלפי הרשקוביץ, עד כדי שפיטותו. בדיוק מזאת הרי הזהירו שתי ערכאות.
בניגוד לרושם שיצרו כמה כלי תקשורת, וערוץ 2 בראשם, ובניגוד לעמדה שהביעו בעקבות זאת (בטעות) גם כמה משפטנים ידועים, בית המשפט לא אישר פרסום "התחקיר", אלא הוא נמנע מהוצאת צו שימנע פרסום התחקיר. וזה הבדל גדול. בפני השופטים לא הוצג התחקיר - הלכה פסוקה היא שאין חובה על כלי תקשורת למסור מראש לנפגע ו/או לבית המשפט מה הוא עומד לפרסם - ומאליו מובן כי הם לא יכלו לאשר את שלא ראו. יתירה מכך: בשתי הערכאות הוזהרו ערוץ 2, עורכיו והתחקירן לוצטי, מפני "שפיטתו" של הרשקוביץ בתחקיר, בעוד משפטו תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בנצרת.
עיון בהחלטות השיפוטיות שניתנו קודם לפרסום "התחקיר", מלמד כי השופטים הבינו היטב במה מדובר, ולכן היטיבו להציב בפני ערוץ 2 קווים אדומים:
א) בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת שרה סירוטה (ציטוט) -
"נוכח דברי ב"כ המשיבים והצהרתו אינני רואה בהתאם לתוצאה להענות לבקשה.
את עובדות כתב האישום והליכי המשפט אין ספק שמותר להם לפרסם כמובן מבלי לקבוע עמדה לגבי אשמתו של המבקש.
לעניין אזכור דברים אחרים שעליהם נשאל בצורה שהצדיקה את בואו של המבקש לבית המשפט על-פי נוסח השאלה והכרעה כביכול לגבי מחדלים של המבקש נטיתי ליתן צו, שכן מי שעומד לדין זכות שקבועה בחוק סדר הדין הפלילי שלא יובאו עובדות שיש בהם כדי להשפיע על בית המשפט בדבר אופיו, ברם, ועל כן לפי נוסח אותה שאלה ברור שדברים אלה נכללים במסגרת איסור הפרסום על-פי סעיף 71 לחוק בתי המשפט. ברם, לאור הצהרת ב"כ המשיבים ששולחיו יפעלו בהתאם לחוק, לא ראיתי לתת את הצו".
ב) בית המשפט העליון, השופט אדמונד לוי (ציטוט) -
"העולה מהאמור הוא שאין בידי המבקש עילה למנוע את שידור הכתבה, ובלבד שהמשיבים יקפידו שלא לנקוט עמדה כדי למנוע את "שפיטתו" של המבקש במקום שאינו ראוי לכך. לעניין זה אוסיף את מה שנראה לי ברור מאליו, היינו, כי מותר להניח כי הייעוץ המשפטי שיינתן למשיבים יכלול גם הפניה להוראה העונשית הכלולה בסעיף 71 לחוק בתי המשפט".
הנה כי כן, שני שופטים הזהירו. שניהם נמנעו מהוצאת צו מניעה שיאסור פרסום "התחקיר", וזאת לאחר שבאי-כוח ערוץ 2 התחייבו: להימנע מכל חריגה מן האיסור הקבוע לפי סעיף 71 לחוק בתי המשפט ("סוביודיצה"), ולהימנע מ"שפיטתו" של הרשקוביץ.
קבלת דבר במרמה? ואולם, התחייבות לחוד ומציאות לחוד. צריך לכתוב בבירור, חד-וחלק: ערוץ 2 השיג שתי החלטות שיפוטיות, במרמה ובתחבולה. מה שנעשה בערוץ 2 הוא "שפיטתו" של הרשקוביץ, וזאת למרות האיסור בחוק, ולמרות ההתחייבות כלפי שני השופטים (סירוטה ולוי), התחייבות 'בזכותה' נמנעו השופטים מהוצאת צו מניעה. התחקירן לוצטי, ועימו מערכת החדשות של ערוץ 2, הפנו כלפי הרשקוביץ אצבע מאשימה ואחריות לכשלים ולשתי תאונות דרכים קשות, וזאת מבלי ליתן לו זכות תגובה ראויה. ההסתתרות עתה מאחורי כתב האישום - כאילו מדובר בטענות שהועלו בכתב האישום, והטענה שהאשמות אלה כבר הוטחו בהרשקוביץ גם בעבר (ועל-כן, כביכול, אין למנוע פרסומן במסגרת התחקיר), מלמדת כי אין מדובר למעשה בתחקיר, אלא במיחזור של חומרים שכבר פורסמו.
הפרסום עכשיו נועד להציג את הרשקוביץ - שנאבק אותם ימים על חייו, תרתי משמע, להוכחת חפותו - כאשם אישית במה שמיוחס לו, לרבות בתאונות דרכים קטלניות. עובדה היא, כי טיעוני ההגנה לכתב האישום לא הוצגו, בטח לא בעיקרם.
בדברים שלעיל אין כדי להטיל אחריות ישירה על ערוץ 2 ו/או על מי מאנשיו, לעצם ההתאבדות של הרשקוביץ. עמדתי היא שתחקירים צריך לפרסם - מקום שמדובר בתחקיר אמיתי, גם כאשר קיים איום של התאבדות מצד מי מהנפגעים. ואולם, יחד עם זאת, בדברים שלעיל יש כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי ערוץ 2 והמעורבים בפרשה זו: על כך שקיבלו לכאורה במרמה שתי החלטות שיפוטיות והפרו אותן.
