הימים הם ימים קשים למשק הישראלי. עסקים רבים נדרשים ולעיתים ללא כל התראה מוקדמת של זמן סביר, להקטין או אפילו לחסל את יתרת החובה שבחשבונם בטענה כי "הבנק איננו מעוניין להמשיך וליתן אשראי". הבנק תמיד טורח מצידו, לפרט בפני לקוחות אלה אף סיבות ותירוצים לפועלתו זו. משפטים כמו "התחום בו חברתך פועלת נחשב כמסוכן", "קיימת בעיה של ציקים חוזרים בתחום עיסוק החברה", "המשק איננו מה שהיה פעם" וכדו', הנם תירוצים נדושים. כאן צפה ועולה השאלה כיצד על עסק כזה שתכנן את משנתו הכלכלית, תוך הסתמכות על הידיעה כי הבנק יעניק לו מסגרת אשראי, לפעול במצב זה ; או קודם לכן האם בכלל רשאי הבנק להפסיק לפתע, סתם כך, את מסגרת האשראי.
בעיה זו הפכה בימים טרופים אילו לצרתם של עסקים רבים. במאמר זה אנסה, ככל שתספיק היריעה, לסקור את המצב המשפטי.
אפתח בדברים מתוך פסק דין של בית משפט מחוזי הממחישים את משמעות פעולת בנק הסוגר את ברז האשראי : יש לזכור כי מעמדם ותפקידם של הבנקים בחיי הציבור הינו כזה שפעולה מן הסוג שננקט כאן יכולה להיות, לגבי לקוח ספציפי, הרת אסון: תביעה משפטית ועיקוליים זמניים במסגרתה, יכולים לגרום ללקוח שהוא תאגיד, להגיע למצב של פירוק, ולאדם פרטי להגיע לכדי פשיטת רגל. סגירתו של ברז האשראי ללקוח שנהנה מאשראי הינה תמיד צעד טראומטי ולעיתים יהיה הדבר כרוך בנזק בלתי הפיך. (המ' 32831/96).
בית המשפט העליון בחן את עצם המהות לקבלת אשראי בפרשת אילתית. באותו מקרה עלתה השאלה האם הזכות לקבלת אשראי היא "זכות" או שמדובר ב"צפיה" או "תקווה"? וכך נפסק:
"…התנאי הנדון הינו תנאי סביר ביחסים בין בנק ללקוחו, על פיו שומר לעצמו הבנק את הזכות להחליט, אם ומתי ליתן הלוואה נוספת ללקוחו. ללקוח אין כל חזקה על כספי הבנק, ואין לו כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסויים. לפיכך, כשהוא מתקשר עם הבנק, וזה ניאות להלוות לו כספים עד גבול מסויים, ובלבד שיוכל בכל פעם שיתבקש ליתן הלוואה או אשראי ללקוח לשקול את עמדתו מחדש, לאור הנסיבות אותה שעה (מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות ההלוואה וסיכויי החזרתה) - אין בכך כל קיפוח של הלקוח או מתן יתרון בלתי-הוגן לבנק. "יתרון" זה של הבנק ליתן או לא ליתן הלוואה ללקוחו היה לו אף קודם כריתת החוזה בין הצדדים." (ע"א 323/80)
אין כמובן לפרש קביעה זו בצורה המקשה על הלקוח, כאילו מתן האשראי כמוהו כ"מחווה" אשר עושה הבנק. יש לפרשה כך, כי בכל פעם בו הבנק שוקל מחדש אם להפסיק את מסגרת האשראי אם לאו - עליו לעשות זאת בצורה סבירה ולא באופן שרירותי. כלומר יש להחיל את עקרונות תום-הלב בבדיקת מעשיו של הבנק.
הגם שבתי המשפט לא התערבו בקלות במערכת יחסים מסחרית בין הבנק לבין לקוחו ובחנו את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה טרם שפסקו לחובתו של הבנק, הרי ברור מתוך הלכות אלה (גם כאשר בית המשפט פסק לטובת הבנק) כי על הבנק לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בבואו לבטל מסגרת אשראי.
בפרשת מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ נדון סעיף בהסכם בין בנק ללקוחו לפיו: "הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את האשראי ויהיה רשאי בכל עת להפסק את מתן האשראי או להקטין את סכומו בלי לתת ללקוחות הודעה מוקדמת על כך". יצויין כי במקרה זה קיבל בית המשפט את גירסת הבנק באשר לנסיבות העובדיות המיוחדת למקרה זה. אך נקבע העיקרון כי "כמובן שהפסקת האשראי צריכה להיעשות בתום-לב ובדרך מקובלת". למען שלמות התמונה. (ה"פ (חי') 1620/95)
בית-המשפט בעניין אלקטרו בסיס הקפיד לאבחן החלטתו זו מהחלטה אחרת, שבו נקבע, בדרך של פרשנות ההסכם על-פי תכלית העסקה, כי אין הבנק רשאי לדרוש פרעון מיידי של אשראי בהעדר סיבה או גורם ובלא שארע אירוע חריג: "בענייננו היתה לבנק סיבה לדרוש את כספו בשל התנהגות מעיינות הגליל המתוארת לעיל". הזכות הקבועה בהסכם צריכה אפוא להתממש בתום-לב, ללא נקמנות או שיקולים זרים. (ת"א (ת"א) 303/88)
בעניין עיריית נצרת עילית נקבע כי אמנם "לא קיימת כל חובה, מכל מקור שהוא, אשר חלה על הבנק, להגדיל את מסגרת האשראי המאושרת של הלקוח, ולהתאימה להיקף החוב של הלקוח כפי שמתפתח בחשבונו". אולם "הבנק, כגוף מסחרי, מנהל עסקיו לשם רווח, ועל-פי מתכונת עסקית עניינית. שיקול-דעת כזה מנחה אותו וכל עוד פועל הוא בניקיון כפיים על-פי ההסכם שבין הצדדים, ומכלול צעדיו בתום-לב, לשם מימוש מטרת ההסכם שבין הבנק לבין הלקוח, וכל עוד, לא נקבע מפורשות בהסכם שבין הבנק לבין הלקוח כי הבנק יגדיל את מסגרת האשראי על-פי צרכי הלקוח בהתאם ליתרת החובה בחשבונו, הרי שאין כל חובה על הבנק להגדילה… אי-הגדלת היקף מסגרת האשראי המעוגנת היטב בשיקוליו העסקיים של הבנק, איננה מנוגדת, כי אם משתלבת בהלכות והוראת ההסכמים שבין הבנק ללקוח.
אי-הגדלת מסגרת האשראי… כשהיא מעוגנת בשיקוליו העיקריים של הבנק - אין בה כל דופי ואין לטעון כלפיה כי יש בה משום הפרת חובת הנאמנות, או חובת תום-הלב או כל חובה אחרת שעשוי הבנק לחוב כלפי הלקוח, אף אם הלקוח נאלץ לשלם ריבית חובה גבוהה מזו שהיה משלם לו היתה מוגדלת מסגרת האשראי…אין אמנם ללמוד מכך שהבנק משוחרר מכל חובה במהלך קיומו של ההסכם, לפעול בתום-לב במימוש זכויותיו על-פי ההסכם ובהתאם לחובות הבנק כלפי הלקוח, מכוח חובת הנאמנות, אולם אין בכל אלה כדי להוות מקור לחובה הנטענת על-ידי העיריה שעל פיה חייב היה הבנק להיעתר לבקשת העיריה להגדיל את מסגרת האשראי" (ת"א (נצ') 268/93).
במקרה אחר, שבא לפני בית-המשפט השלום בירושלים, הוגשה תביעה של לקוחות נגד בנק, בטענה של הפרת מסגרת אשראי בחשבון שנוהל במשך זמן רב. השופט בדק את הסיבה לביטול מסגרת האשראי ונמצא כי פרץ ויכוח בין הלקוח לבין פקיד הבנק. כ"עונש" ביטל הפקיד את מסגרת האשראי. נקבע, כי אין לבטל מסגרת אשראי על רקע גחמה של פקיד בנק זה או אחר.
נמצאנו למדים כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו אך ברור כי בנק לא יוכל באופן חד צדדי ומבלי שהייתה לו סיבה אמיתית להפסיק או להקטין מסגרת אשראי. החלטה זו מצד הבנק איננה יכולה להעשות בשרירות ועליה להביא בחשבון את הנזק הגדול (ובמקרים מסויימים אף הבלתי הפיך) העלול להיגרם לבעל החשבון.
לשיטתי ובמיוחד בשים לב למעמדם של הבנקים כיום בעיני הציבור ולחוסר היכולת האמיתית של עסקים ואנשים פרטיים להכתיב את תנאי ההתקשרות, ראוי היה להגביל את יכולתו של הבנק, בחקיקה צרכנית, מלהפסיק או להקטין את מסגרת האשראי באופן מיידי וחד צדדי.
- *הכותב הנו בעל משרד עורכי דין המתמחה בדיני בנקאות, חברות ומקרקעין ומחבר הספר "החובות החלות על הבנקים". מידע נרחב בתחום הבנקאות ניתן לקבל באתר : www.narkis-law.com
