מדי כמה חודשים עולה לה במפתיע שאלת מעמדו של החינוך הציוני בישראל, לרקע פרסומם של סקרים מבישים, המצביעים על בורותם של בני הנוער בכל האמור למורשת הציונות וידיעת הארץ. רבים מאיתנו מרימים גבה. חלקנו אף תוהים כיצד יתכן הדבר. שרי החינוך משתהים לנוכח הגרפים המתפתלים מטה בסקרי עיתוני הבוקר, וזאת: כאילו אף אחד אינו מבין הסיבה. "לאן נעלמה הציונות", הם שואלים בתדהמה.
לרבים מן העולים החדשים, עצם "העלייה" היא הגשמת חלום עתיק יומין. ללא קשר למספר העולים היהודים בעצם דתם, ניתן לומר בברור, כי רובם ככולם עלו לכאן מתוך בחירה אישית וישירה. במשך שנים, אי שם מצידו השני של הגלובוס, חלמו הם לחזור לביתם, לארץ ההיסטוריה שהפכה להתגשמות מציאות העם היהודי. לימודי השואה בתפוצות, זכו למשמעות שונה - אמיתית יותר. כנה יותר. כמי שגדל בגולה, אני זוכר היטב את ימי שני בשבוע, אז פתחנו את הבוקר בשירת התקווה תוך הנפת דגל ישראל - גם אם אלפי קילומטרים מהבית. ממרומי התורן התנופף לו הדגל בזקיפות וגאווה, ללא משוא ופחד. עם זאת, במציאות הנוכחית, נראה שגם ביום רוחות וסערה, דגל המדינה בוחר להשתתק לנוכח זילותם של תלמידי ישראל. הללו, חולפים על פניו כלא היה, ומלגלגים כאשר מעמידים אותם על טעותם בעוד שכחו שורות ומילים משירו השכוח של נפתלי הרץ הימבר.
מהות הפעולה החינוכית לעולם אינה אלא הנחלת ערכי דור הולך לדור בא. עם זאת, נראה שרבים מאתנו נלחמים מלחמת חורמה מול אויב מר ואכזר, ללא שיודעים כלל למשמעותה. חרף גישתם הצינית של רבים מאתנו, כואב לראות כיצד המורשת הציונית-יהודית הולכת ונגנזת לנגד עיננו, בלא שנעשה דבר. ההוראה החינוכית של היום דוחקת את משמעות התאריכים כ"ט בנובמבר, ה' באייר, את שמות חלוצי המדינה ונשיאיה, לשוליים של מערכת החינוך הישראלית. יש הטוענים כי הציוניות מתחילה מבית - אך ללא ספק היא ממשיכה מידי יום בדל"ת אמות כיתות הלימוד.
תלמידי ישראל, אותם אזרחים שלרוב אינם יודעים אף את מילות ההמנון, הם עתיד המדינה. הם מנהיגנו הבאים. הם מורשתה של המורשת. ייתכן ואלה הם שיביאו השלום עם סוריה, לבנון והפלשתינים [גאולה לעם ישראל]. הם אמורים להמשיך את אשר הותירו בן-גוריון, ז'בוטינסקי, ביאליק. הם השביל הבא להיסטוריה. עלינו לוודא כי מערכת החינוך תשכיל לספק להם את הדרוש על-מנת להגשים את ידיעת העבר לצורך בניית העתיד. בכך, אנו נכשלים כיום כשלון צורב.
השפעת האמריקניזציה על הציבור הישראלי, אינה משלחת ידיה רק אל עבר עולם התעשייה והצרכנות, אל עבר הטלוויזיה והמדיה בכללותה, אלא גם אל השפה העברית. אט אט אנו מוצאים עצמנו במציאות בה "שפת הקודש" מחליפה עצמה לטובת העברית-האנגלוסקסית. מושגים כמו "אינסידנטים", "מאטריה", "ריזיקה", "סנאריו", "פרסונאלי" ואחרים, הפכו להיות שזורים בשפתם של אנשי האקדמיה וקהל המורים בישראל - הנראה כמפתח כת לשונית משלו. הריחוק מהמורשת, כך מסתבר, איננו רק פרי הריחוק האובייקטיבי מחומר הלימוד, תולדה של מערכת החינוך לדורותיה - אלא מאימוץ שפה פצועה, מרוחקת משורשיה, השואפת ללבוש "פנים משכילות" לכאורה, בנבכי המציאות בה היא מאבדת דמותה בתוך אנדרלמוסיה לשונית.
הכרה בבורות שלנו, היא הצעד הראשון בדרך להשכלתנו. אל לה לציונות להפוך למילת גנאי. עלינו להבין כי הציונות מתחילה בחינוך - והחינוך מתחיל במערכת אותה אנו מפתחים. המחזה הנעלם של המורשת הציונית נוטע עצמו עמוק בתוך אדמת המציאות בה אנו חיים. חבל.