תיבת פנדורה

פסק הדין

בית המשפט העליון, בהרכב תשעה שופטים, קיבל השבוע, בפסק הדין בעניינו של שמעון שבס, את אחת ההחלטות המהותיות שניתנו בשנים האחרונות. בית המשפט הרחיב את גידרה של עבירת הפרת אמונים, ועיקר העיקרים: דרישת היסוד הנפשי הוסרה. עתה ניתן להרשיע עובד ציבור, גם בשל זאת שביצע פעולה בתוקף תפקידו, אם עשה זאת כשהוא מצוי במצב של ניגודי עניינים. זהו יום חג למשפטנים ובמיוחד לכל אותם נוטרי שלטון החוק, המבקשים להחמיר עם עובדי ציבור הפועלים באופן המעלה חשד לשחיתות. זהו יום חג, ולזאת עוד נשוב בהמשך, לפרקליטת המדינה דאז, והשופטת היום, עדנה ארבל, שנאבקה להשיג תוצאה זו. זהו יום חג גם לאמצעי התקשורת, ובמיוחד לעיתונות החוקרת - ש-"ברישתה" עולים, כמעט כל יום, עובדי ציבור ואישי ציבור בכירים שסרחו. בית המשפט העליון קבע למעשה הלכה חדשה, אשר במקומותינו ראוי להטיל ספק האם טוב שנולדה: האם ברמת השחיתות הנראית בארץ, כאשר מתן וקבלת שוחד סמוי או גלוי - כספי או אחר - הפכו לדבר שבשיגרה, האם מדובר בגזירה שעובד ציבור רגיל יכול לעמוד בה. בל ייקל הדבר בעיני איש: לפי פסק הדין, כל "פרוטקציה" ושימוש בקשרים, וכל מצב של 'יד רוחצת יד', אפילו לענייני דיומא, הינם עבירה פלילית ו/או משמעתית, ומכל מקום: מתוייג מעשה שכזה כמעשה פסול, גם אם אינו עבירה. מאליו מובן, אגב, כי כוונת השופטים טובה - לתרום את חלקם לביעור השחיתות מן הארץ. השאלה היא, האם במצב הקיים בישראל צריך להיות צודק או חכם; ושאלה חשובה לא פחות הינה: האם ההלכה החדשה תיאכף באופן שיוויוני גם כלפי אחרים, ובמיוחד כלפי בכירים במערכת המשפט.

הניגודים

הנשיא ברק הוא שכתב את פסק הדין. עימו הסכימו עוד שבעה שופטים, בהם השופטת דורית ביניש. הנשיא ברק, כמנהגו, כתב פסק דין מקיף הכולל דוגמאות - למען יידע הקורא הסביר של פסק הדין למה התכוון. "אכן, לא כל ניגוד עניינים גורר אחריו פגיעה מהותית באינטרס המוגן", קובע הנשיא ברק. "זו תלויה במהותו ובאופיו של ניגוד העניינים. בהקשר זה יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים; במידת הסטייה מהשורה, אם היתה כזו; במעמדו של עובד הציבור בהירארכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי מדינה והציבור". וכאן מפרט הנשיא אילו היבטים יש לבחון כאשר עולה חשד לעבירה (ציטוט, עם הקיצורים המתחייבים): - עוצמה - ככל שעוצמת ניגוד העניינים חריפה יותר, כן מתחזקת האפשרות לפגיעה מהותית באמון הציבור, בטוהר המידות או בתקינות פעולת המינהל. לא הרי קרבת משפחה הדוקה ופעילה כהרי היכרות מזדמנת. לא הרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר כספי אישי או אינטרס כלכלי כהרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר מוסדי. - סטייה מהשורה - כלומר, פעולה בניגוד לכללים ולהוראות החלות על פעולותיו של עובד הציבור - אינה תנאי הכרחי להפרת אמונים. עם זאת, כאשר עובד הציבור סוטה מהשורה, יש למידת הסטייה השפעה על קיומה של פגיעה מהותית באינטרס המוגן. לא הרי סטייה חמורה מהשורה כהרי סטייה קלה מהשורה; לא הרי סטייה נמשכת כהרי סטייה חד-פעמית. - מעמד - ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על-ידי האיסור הפלילי. ועוד: "אכן, עובד מדינה בכיר משמש דוגמא לכפופים לו. מעמדו הציבורי מאפשר לו להקרין כלפי הציבור הרחב הגינות, אמון, יושר ויושרה... כאשר עובד ציבור זה מצוי בניגוד עניינים הוא מקרין כלפי הכפופים לו וכלפי הציבור כולו את כישלונה של המערכת הציבורית, את שבירתם של הכלים הממלכתיים...".

החברות

אחת הנהנות מפסק דין זה הינה השופטת עדנה ארבל. בתפקידה כפרקליטת המדינה, היא שהכריעה בעד הגשת כתב האישום (שכלל עבירות חמורות יותר, כולל שוחד, מהן זוכה שבס); היא שהכריעה בעד הגשת ערעור לבית המשפט העליון; והיא שדחפה לדיון נוסף, שאכן ניתן על-ידי השופט מישאל חשין: ארבל הלכה בנושא זה "על כל הקופה". היא התראיינה לאמצעי התקשורת, ודיברה על פסק דין זה כעל 'מקרה מבחן'. סוד גלוי הוא, כי ארבל הטילה את יוקרתה בפרשה זו. היא התראיינה בנושא פעמים רבות וגם בהרצאות שנשאה הזכירה, מעת לעת, את מקרה שבס. ההפסד (היחסי) בשני הסיבובים הקודמים (מחוזי ועליון) נזקף לחובתה וערער את מעמדה המקצועי; כפי שהניצחון עכשיו - שעלול, אגב, להתגלות כניצחון פירוס מבחינתה - נזקף ברובו הגדול לזכותה. עובדה היא, כי השבוע מוצגת ארבל באמצעי התקשורת כמנצחת הגדולה, בשל זאת שהובילה קו תקיף בסוגיית הפרת אמונים בכלל ובתיקו של שבס בפרט. עניינה היוקרתי והמקצועי של ארבל, בתיק זה, היה ידוע ברבים גם קודם למינויה לבית המשפט העליון. לכן מוזר למדי, כיצד קורה שההרכב שפסק בעניינו של שבס, כלל את השופטת דורית ביניש, שהינה חברתה הקרובה והאישית במשך שנים רבות. היש ספק כי לארבל יש עניין אישי ומקצועי בתיקו של שבס? האם ראוי ששופט יישב בדין ויידחף לתוצאה שבה חפץ ידידו האישי?. נזכיר כאן, כי השופטת ביניש נאלצה לפסול עצמה מהשתתפות בהצבעה בוועדה לבחירת שופטים, כשזו דנה במועמדות ארבל לבית המשפט העליון (מה שלא הפריע לה להמשיך ולבחוש, בניגוד לחוק, מאחורי הקלעים וגם במהלך הדיון). לא בקלות פסלה עצמה - היא עשתה זאת רק לאחר שחשפנו כאן שוב ושוב את קשרי שתי המשפחות - ביניש וארבל, כולל ילדים ובעלים, וכולל סידור עבודה בפרקליטות לבתה של ביניש. העובדה שביניש נאלצה בסופו של דבר לפסול עצמה, על-אף שנימקה זאת בשל מראית עין, מעידה כי גם היא מודעת היטב למצב הלא תקין: היא אינה יכולה לדון, כחברה בוועדה שיפוטית, בעניין הנוגע אישית לחברתה האישית. אם כך: מדוע נמנעה ביניש מלפסול עצמה בתיק שבס, ועוד בתיק כזה שבו השופטים אמורים להכריע מהו ניגוד עניינים, והאם מעשי שבס עולים כדי הפרת אמונים. האין השתתפותה בהרכב חורגת מן הלאו-המוחלט של הנשיא ברק, כאשר קבע ממש בפסק דין זה, כי כאשר עובד ציבור מצוי בניגוד עניינים "הוא מקרין כלפי הכפופים לו וכלפי הציבור כולו את כישלונה של המערכת הציבורית, את שבירתם של הכלים הממלכתיים...". הביקורת כאן מופנית לא רק כלפי ביניש, אלא כלפי כל עמיתיה בהרכב: כיצד איפשרו מצב זה, שבו פסק הדין הטרי עלול להיות מוכתם, לפחות בעיני מבקרי מערכת המשפט, מחמת עצם השתתפותה של ביניש בהרכב.

רטרואקטיבי

פסק הדין הוחל רטרואקטיבית על שבס, בגין מעשים שיוחסו לו לגבי השנים 1994-1993. לפי פסק הדין, שינוי המצב המשפטי ביחס ליסוד הנפשי וקביעת הלכה חדשה זו, הם שאיפשרו להרשיע את שבס בגין מעשים שבוצעו עשור שנים קודם לכן. שבס הורשע עתה, למרות סעיף 5(א) לחוק העונשין, הקובע: "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה, או לאחריות לה או בנוגע לעונש שנקבע לה יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה"; ולמרות סעיף 34 כא לחוק העונשין, הקובע: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". הטיעון אותו העלה פרקליטו של שבס, עו"ד מיכה פטמן: נכון להיום, פירוש סביר לפי תכלית הסעיף העוסק בהפרת אמונים צריך להביא לזיכויו של שבס. מכל מקום, מצב דברים זה מעלה כמה וכמה תהיות: - אריאל שרון - לפי ההלכה החדשה, שהוחלה כאמור רטרואקטיבית, הרי שבניגוד להחלטת היועמ"ש מני מזוז, בפרשת האי היווני, שרק העיר לשרון, ניתן היה להעמיד לדין את ראש הממשלה, אריאל שרון, בעבירה של הפרת אמונים, בשל זאת שפעל למען דוד אפל - זאת בתקופה שגלעד שרון עבד עבור אפל וקיבל תמורת זאת מאות אלפי דולרים; ובעת ששרון עצמו נהנה מתמיכה פוליטית של אפל. פרק שלם הקדיש מזוז, כדי לנמק מדוע לא ניתן להגיש כתב אישום נגד שרון, בשל העדר מודעותו הנפשית לכך שמדובר בניגודי עניינים. מיותר כמעט לציין, כי תיקו של שרון בפרשה זו חתום ונעול, הן בהחלטה של היועמ"ש והן בפסק דין חלוט בבית המשפט העליון, ולכן אין לחייבו רטרואקטיבית בפרשת האי היווני; - עדנה ארבל - לפי ההלכה החדשה, וגם לפי הקודמת, אגב, ניתן היה לחקור את ארבל בגין הפרת אמונים, בשל זאת שביקשה מראש הממשלה אותה עת, אהוד ברק, לסדר ג'וב עבור בעלה (בחברת צים) - בעת שפרשת העמותות היתה תלויה ועומדת בפניה; וכן בשל זאת שביקשה מהשרה לימור לבנת לסדר ג'וב לבעלה (בחברת תקשורת), וזאת בתקופה שעניינים הנוגעים ללבנת הועלו ואף נדונו בפרקליטות. הנה כי כן, לפי פסק הדין החדש, די בעובדה שארבל פנתה לברק וללבנת, בבקשה כזו, כאשר היתה מצויה אישית בניגודי עניינים, כדי לסבכה בעבירה. מיותר כמעט לציין: איש לא ייפעל למיצוי הדין עם ארבל.