כאשר מספרים את סיפורו של חנוכה, מתחילים בדרך-כלל בשלב הגזירות האכזריות של אנטיוכוס ורדיפת-הדת שנוהלה בהשראתו. אך הסיפור האמיתי מתחיל הרבה קודם, עם עלייתה של יוון ופריחת התרבות ההלניסטית. תרבות זו הייתה פתוחה לכול; לא הבדילה בין עמים ושבטים. מי שאימץ אותה ודיבר בשפתה - נתקבל כחלק טבעי ממנה. וצריך לזכור, שאימוץ התרבות היוונית היה, למעשה, כרטיס-הכניסה לעולם הרחב.
כאן מתחיל המבחן היהודי העתיק והאקטואלי גם יחד: כיצד לשמור על הייחוד היהודי מתוך השתלבות בחיי החברה והמסחר של העולם הגדול. איך מצליחים לדבוק בחוקי התורה והמצוות ובמסורת עם-ישראל, בסביבה שבה שולטים 'ערכים' אחרים ומושגים שונים. באיזו מידה יכול יהודי להיות אדם מודרני, המעורה בנעשה בעולם הרחב, ובה-בשעה להישאר יהודי נאמן לדתו ולמורשת אבותיו.
לוותר או להתעקש אלה שאלות שלצערנו יהודים רבים בימינו, בעיקר מי שבאים בקשרי עסקים וחברה עם העולם הרחב, מתלבטים בהן: האם להשתתף בסעודה חגיגית שאולי איננה על טהרת הכשרות? האם לסגור ביום השבת ביתן-תצוגה בתערוכה יוקרתית? האם להופיע חבוש כיפה ולמשוך תשומת-לב 'מיותרת'? האם להפסיק פגישה חשובה לצורך תפילת מנחה וערבית?
מצד אחד: "אי-אפשר להתעלם מהעולם הגדול. אנחנו חיים בעולם מודרני". ומצד שני: "הקדמה והמודרניזציה אינן יכולות לבוא על-חשבון הזהות היהודית". מצד אחד: "אם לא נתקדם ונשתלב במרחב, סופנו להישאר מבודדים ממשפחת העמים". ומצד שני: "העם היהודי הוא 'עם לבדד ישכון', והוא מתקיים דווקא כשהוא שומר על ייחודו ואינו נטמע בין העמים".
בתנאים כאלה נמצאים יהודים שמחליטים לוותר על חלקים מן היהדות למען ההשתלבות במשפחת העמים, ומולם עומדים אחרים שמתעקשים לשמור על אמונתם ודתם ולא לאמץ את התרבויות הזרות.
לפני אלפיים ומאתיים שנה זה היה הוויכוח בין המתייוונים לאותם יהודים שנשארו נאמנים לתורת-אבותיהם. בימינו מתנהל אותו ויכוח ממש, על-ידי אנשים אחרים, הנושאים כינויים ותארים אחרים.
מי שרד ומי נעלם כדאי לתת את הדעת לעוד דבר מעניין בהקבלה בין הימים הללו לימים ההם: רובו של העם נשאר נאמן בעיקרו ליהדות ולמסורת האבות. היו ויש הבדלים במידת הדתיות והדבקות בתורה ובמצוותיה, אבל הקשר השורשי והפנימי אל היהדות נשמר ולא אבד. ההתייוונות אז וההתבוללות היום הקיפו בעיקר שכבה מסויימת, אותה שכבה שעמדה בקשרי מסחר ותרבות עם עמי הסביבה; אבל רוב העם נשאר נאמן לדתו, והדבר הזה בא לידי ביטוי בשעת המבחן.
כשאנו מדליקים את נרות החנוכה, אנו מבטאים בזה את ניצחונם של החשמונאים ואת צדקתם של היהודים שבזו לתרבויות הזרות ודבקו באמונת אבותיהם. המתייוונים טענו שאם היהודים לא יאמצו את התרבות היוונית, לא יהיה להם סיכוי לשרוד בעולם המודרני של אותם ימים. אך עינינו רואות מי שרד ומי אבד ונעלם.
לולא היו היהודים מתעקשים לשמור על דתם וייחודם, אולי לא היה אנטיוכוס צריך לגזור גזירות בניסיון לדכא את הדת, אבל אז לא היו לנו לא חנוכה ולא הנרות המאירים, לא הלביבות ולא הסביבונים ומעות-החנוכה. ואף אנו עצמנו לא היינו קיימים עוד כאומה - היינו אובדים ונעלמים כשם שנעלמו כל עמי האזור. זה, בעצם, כל סיפור נס חנוכה.
בטוחים אנו שאור היהדות ונרות האמונה ינצחו גם בסיבוב הזה, אלא שהפעם תסתיים המערכה בהחזרת מלכות בית-דוד ובהדלקת הנרות בחצרות בית-המקדש השלישי, בקרוב ממש.
___________
המאמר מופיע בגיליון 936 של 'שיחת השבוע'
