מאז ומעודי לא העזתי לשאול את אמא, עליה השלום, מה עלה בגורלו של אחיה, אברהם, שאני קרוי על שמו. לא ידעתי אם "דוד אברהם" נספה בשואה או, לחלופין, האם שרד אותה.
בבית לא דיברו על השואה, אבל היא נכחה ברקע, משרה עליו את מוראותיה, טובעת אותו בחותמה, מותירה אותנו, הורים ושני ילדיהם המאוחרים, חסרי ישע ואונים בהעדר יכולת לפענח את מה שלא ניתן לפענוח: את עצם היתכנותה.
השואה היתה "משהו שלא מדברים עליו בקול רם". אבא סייע בה ליתומים. אמא, אחות רחמנייה במקצועה בכלל ובנשמתה בפרט, טיפלה בחולים וסעדה אותם. אבא לא נספה בשואה. הוא גם לא סבל בה. הוא שרד את השואה אבל במובן עמוק ומהותי הוא לא יצא ממנה חי. לא ממש. שנים רבות חי, בקדרותו המרתיעה, תחת השפעתה. היא רוששה את נפשו וגרעה ממנו אבות-מזון הכרחיים לקיומה. הוא לא היה מסוגל ליהנות מכלום. בטרם מלאו לו ששים הוא חזר ושנה את האמירה התבוסנית "אני כבר הולך מהיריד" (האמת היא, שאבא מעולם לא היה ביריד, בשוק, במקום שמבטא את שגרת החיים וממחיש את ניצחונם על המוות התעשייתי שהמית שישה מיליוני יהודים בשואה. אבא אטם עצמו לכל גילוי אנושי. הוא לא הריח פריחת פרחים, ניחוחות נשים. הוא היה קהה לחושי החיים, עיוור ליופיים, חירש לרחשיהם, אטום לקסמם, אדיש ליופיים. הוא חי ללא רוח חיים.
השואה נטלה ממנו את האמונה באדם, בטוב, בעתיד. עשרות שנים הוא היה סר וזעף, קודר, מסויט בסיוטיה. חייה של אמא, מקבילתה היהודייה של אמא תרזה, היו חרישיים, כבויים אף הם כחייו של אבא. ייאושו מהחיים היה המים שבהם כיבה את האש, נמוכה ודעוכה אף היא בלאו הכי, של חייה. על בהונות אצבעותיה - חוששת לעורר כל רחש - הלכה אמא בנתיבי החיים את הליכת המשי שלה.
בחסד המרגש של נתינתה, היא העלתה את הנתינה לגבוהה שבמעלות אדם - למעלת התפילה. במעשים קטנים ופשוטים היא חמלה על אנשים את חמלתה האלוהית.
רכה וחומלת ככל שהיתה, לא העזתי לשאול גם אותה מה עלה בגורלו של אחיה, אברהם, אף כי בינה לביני לא חצצה החומה הבצורה של 'יש דברים שלא מדברים אליהם ולא שואלים עליהם', שתיקה נוגה, עצובה, רקוויאמית, שיצרה חיץ של אלם ביני לבין אבא.
אפילו בטקסים המסורתיים לציון יום השואה והגבורה, שעה (שש) שהתכנסנו להדליק נרות ולשתוק את תוצאותיו המזוויעות של המפעל הגדול בהיסטוריה לייצור מוות המוני, לאחר שאחותי, רחל, ואני קטפנו מהגינה שש גרברות - אחת למיליון - לא העזתי לשאול. השנים לא פענחו עבורי את פשר חייו (ומותו המשוער) של אברהם. הכל נבל עם פרחי העצב והזיכרון.
לפני שבועות אחדים גלשתי באתר האינטרנט של מוסד 'יד ושם'. נכנסתי להציץ בו עם פתיחתו הרשמית של המאגר המרכזי של קרבנות השואה שהושק בו. הייתי אחד ממאות אלפי הגולשים שנכנסו אליו זמן קצר בלבד לאחר השקתו.
בשער הכניסה למאגר מובא ציטוט: "אם יקרה משהו, הייתי רוצה שיהיה אדם שיזכור כי חי מישהו בשם דויד ברגר". את המלים המצמררות האלה כתב בשנת 1941 דויד, שנולד בעיירה פשמישל, לחברתו, אלזה, שעלתה ארצה בשנת 1938. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עזב את עיירת הולדתו ונדד לווילנה. המלים האלה הן, כמשוער, המלים האחרונות שכתב בחייו, כאשר הבין כי הם עתידים להסתיים בתוך זמן קצר. הוא נורה למוות ביולי 1941. בן 19 היה בהירצחו.
תחת השפעתן של המלים האלה, התעצם בי הרצון למצוא סימן וזכר לקיומו של דוד אברהם. חיפשתי אותו ברשומות. בחרדה וביראה, בסקרנות, הקשתי את שתי המלים - אברהם שקליאר. המחשב, שהעלה אותו מתהום הזיכרון - או השכחה - גילה לי את דבר קיומו עלי אדמות. וכך, לראשונה בחיי, לראשונה במותו, התוודענו זה אל זה - דוד ואחיינו. נולד לי דוד. דודי המת אברהם. באותה גלישה גיליתי גם את אשתו, רחל (שאחותי קרויה על שמה, מה שלא ידעתי מעודי). הם היו, בקירוב, בני 30 במותם. איש לא נותר לספר את נסיבות הירצחם (מן הסתם נורו מטווח אפס על-ידי קלגס תורן שהזדמן לעיר המחוז רובנו ונקלע לעיירה קוסטופול). שניהם, שנרצחו, כמשוער, באותו יום, והוטלו לאותו גיא הריגה, נקברו במה שנודע כ"קבר אחים", על-יד מגרש הספורט של קוסטופול.
הדוד אברהם והגיסה רחל ניספו בשואה. עם העצב על גילוי עובדת מותם בכלל ועל האופן השטני שבו הומתו - ודייק: נרצחו! - בפרט, חשתי הקלה שנוספו, גם אם בכאב ובעצב, עוד שני עלים לאילן היוחסין.
אם וכאשר אערוך בעתיד "מסע שורשים" לפולין, אפקוד את המקום. אולי - אם בכלל - אמצא בו אות וסימן, אולי רק רמז, אולי אף זה לא, זיכרון (הלוואי) או, אולי, שכחה (חלילה), למקום ולזמן שבו, לפני שמפלצת הרשע השטנית הכחידה את חייהם של אברהם ורחל, כמו גם חיי מיליונים אחרים, רחשו בו חיים אנושיים.