החלטת מרכז הליכוד הביסה את מאמצי המתנחלים לסכל את ההינתקות במגרש הפוליטי. בבחירה שהועמדה בפני הליכודניקים - טובת האומה או טובת המפלגה, בחר הרוב "בטובת המפלגה", כלומר בטובת הנאתו הפרטית.
הכרעה זו מעמידה למתנחלים שאלה מרה: האם הכל אבוד? האין בדמוקרטיה שדה-מערכה אחר, זולת הפוליטי? התשובה הגיעה מקייב-אוקראינה: יש - הרחוב! המוני מזרח גרמניה יצאו לרחוב והפילו את חומת ברלין, ברחובות פראג התחוללה "מהפכת הקטיפה", מילוסביץ' הובס ברחובות בלגרד, ואת מזייף הבחירות שוורדנדזה בגרוזיה הוריד הרחוב מדוכנו בפרלמנט. ועכשיו נתנו עשרות האלפים, שצרו על בנייני הממשלה בקייב, תקווה חדשה למדינתם.
בכל הארועים האלה לא הפעילו כוחות הביטחון אלימות - הפקודה לא ניתנה, או שלא צייתו לה. ואולי ידע הפיקוד מראש, שפקודיו לא יירו ולא יכו בבני עמם. בפורטוגל, חיילים שנקראו להפעיל כח תקעו פרחים בקני רוביהם, ובקייב תלו נערות סרטים כתומים על מגיני השוטרים.
נוסחה חדשה נולדה להפלת דיקטטורים: המונים מתקהלים מול כחות הביטחון, שני הצדדים מתנזרים מאלימות, והימנעות זו לא הובילה להתפוררות הממלכה או לפירוק הצבא.
אצלנו, בטרם ישלחו המתנחלים עשרות אלפים - לא להפגין בלבד, כי אם לחסום את מכונת הגירוש בתוך הרצועה ובמבואותיה, עליהם להשיב על השאלה, האם מותר למיעוט לנסות להכתיב לרוב את דרכו המדינית. התשובה היא, שמכל מקום קנוייה לו הזכות להגן על ביתו ועל הדמוקרטיה, שניים שהם אחד. כי הדמוקרטיה איננה דיקטטורה של הרוב. היא מגינה על זכויות האדם, כולל זכויות המיעוט, גם מפני הרוב.
רוב אינו יכול להחליט להשליט דיקטטורה, כפי שעשה הרייכסטאג שהעביר את סמכויות הפרלמנט להיטלר; רוב אינו רשאי לבטל חרויות-יסוד כמו חופש הביטוי, וגם אסור עליו לבצע פשעים נגד האנושות כמו גירוש אוכלוסיה, ועל כך עומד לדין סלובודן מילוסביץ'. חמישה ששטו בסירה ואזל האוכל, החלטת ארבעה מהם לאכול את החמישי לא תיחשב "דמוקרטית".
כאשר המתנחלים, שהרוב החליט להקריבם לשם מטרה פוליטית, יגנו על בתיהם ויישוביהם מפני הגירוש, הם ישמרו בכך גם על הדמוקרטיה מפני מהרסיה - גם אם יתיימרו הללו לפעול בחסותו של חוק-גירוש. כל הפשעים נגד האנושות נעשו "על-פי חוק".
אומנם, חבלי ארץ עוברים ממדינה למדינה על-פי הסכמים בינלאומיים, אך תמיד ניתנת לתושבים הברירה להישאר במקומותיהם. מעבירים ריבונות - לא אנשים! הכלל הזה מקובל גם כאן, אבל רק ביחס לערבים. ליברמן, שאינו חפץ בערביי אום-אל-פחם, מציע להעביר את השטח, עם התושבים שעליו. עמוס עוז, יוסי שריד ויתר אדמו'רי השמאל חינכו לסרבנות, חלקם אפילו איימו באלימות, והצליחו להסיר מסדר היום הפוליטי כל אופציה של גירוש ערבים. לגירוש היהודים אין תקדים בדמוקרטיה כלשהיא, אחריו תחדל ישראל להיות דמוקרטיה.
את המניע למעשה הזוועה חשף אולמרט בגילוי לב בפגישה בעופרה: הואיל ואת הערבים איננו יכולים לגרש, נגרש את היהודים! ומדוע, השר אולמרט, אלא אם להשאיר אותם במקומם? מפני שיהודים בשטח פלשתיני ייטבחו, והממשלה תיפול. המסקנה הלאומית, הדמוקרטית והאנושית המתבקשת היתה צריכה להיות פסילה קטגורית של כל הסדר פוליטי המחייב עקירת יהודים מבתיהם. ואם גזירה היא גם מצידם, שמדינה פלשתינית לא תוכל לקום אלא אם כן "תנוקה" מיהודים - משום כך בלבד אסור שתקום, ולא - המוני יהודים ימנעו ביצוע הטיהור הגזעני הזה, המעורר אסוציאציות איומות.
בכנסת, בממשלה ובמרכז הליכוד נפלו קווי ההגנה הפוליטיים של המתנחלים. כעת הם עומדים וגבם אל הקיר, קיר ביתם. אך הקיר הזה הוא גם קיר-התמך של הבית הלאומי היהודי והדמוקרטיה הישראלית.
