כשלון הקומוניזם בישראל בוטל הקומוניזם ברב המכריע של ענפי המשק. בתקשורת יש תחרות, בתחבורה הציבורית ישנה תחרות, בטלפוניה תחרות עזה, שמי הארץ פתוחים לטיסות של חברות מתחרות וחברת אל-על, הפרה הקדושה הלאומית, הופרטה. ישנם נושאים שבהם אין תחרות של ממש, אולי בשל גודל ההשקעות הדרושות, כגון נמל תעופה יחיד, וחברת חשמל אחת.
רק בנושא אחד הלכה המדינה לאחור מן הכלכלה של שוק חופשי אל העבר האפל של הקומוניזם, והוא תחום הבריאות. המנטרה המכתיבה היא שרות לפי הצרכים ותשלום לפי היכולת, אידיאל נשגב ונהדר שאין אלא לגמור. עליו את ההלל במדינה מתוקנת ושוויונית. כמובן שמקורו איננו באידיאל אלא בהצלת מעמדם ויוקרתם של ראשי ההסתדרות.
האידיאל החזיק מעמד שנתיים, ואז החל להיפרם. אם בתחילה כל השרותים היו כלולים בביטוח הבריאות הממלכתי, הרי כיום רק חלקם מצויים בו. אם בתחילה רוב התרופות היו שוות בערכן לצרכן, הרי שכיום רק מיעוטן מצוי בתחום הנמוך, ורובן מחייב תוספת תשלום בצורת ביטוח משלים. אם בתחילה התגאו הקופות בביטוח שוויוני עתה הן מתגמלות את אנשי המכירות שלהן על מכירת ביטוח משלים, זהב, פלטינה, מקסימום, ועוד כהנה וכהנה.
והנה הדוח של הסתדרות הרופאים המדווח על המצב לאשורו. שליש מן האזרחים מוותר על טיפול רפואי בשל מחירו.
ובכן מה ההפתעה? הקומוניזם הרי נכשל מזמן. המדינות הקומוניסטיות פשטו את הרגל ופנו לעבר כלכלת השוק. הקיבוצים פשטו את הרגל ופנו לעבר ניהול כלכלי, ולא אידיאולוגי. הקומוניזם (כל אחד לפי צרכיו, כל אחד לפי יכולתו) נוגד את טבע האדם, רעיון האיוולת כי המיעוט העובד בארץ יצליח לממן את הרוב שאיננו תורם לביטוח הרפואי נועד מראש לכישלון. הניסיון הנואל לנתק את מערכת הבריאות מן המניעים האחרים של המשק נכשל בכל מקום שנוסה, אלא אם יש לאותו משק משאבים בלתי מוגבלים, כדוגמת נורבגיה.
במדינה הנאורה אנגליה כל אדם מעל גיל ששים וחמש איננו זכאי לטיפולים מצילי חיים כדוגמת דיאליזה, אלא אם הזדיין בביטוח משלים. בקנדה הוטלו מגבלות מנהליות חמורות על אמצעי הדמיה וניתוחים כך שצפון ארצות הברית מלאה בקנדים הבאים לניתוחי מעקפים והדמיות שהפרובינציה שלהם מסרבת לספק. בארצות הברית הביטוח למבוגרים מעל גיל ששים וחמש איננו כולל תרופות כלל, למרות שזהו סעיף ההוצאה העיקרי של החולים הכרוניים. השמיכה קצרה מדי בכל העולם המערבי, ועל העולם השלישי אין מדברים כלל, שם מתים האנשים במיליונים בשל מלריה, איידס ורעב.
מה ניתן אם כך לעשות? אפשרות אפס הינה הגדלת השמיכה ועיבויה, וזאת על חשבון תקציבים אחרים כמו בטחון, משטרה, חינוך, רווחה, תשתיות, ונציגויות חוץ. אפשרות אחת היא להוריד את השמיכה לחלוטין מחלקי אוכלוסיה. אפשרות שניה היא לחזור לביטוח רפואי המבוסס על עבודה, ובכך לעודד חזרה לעבודה. זו הגישה האמריקאית. הגישה השלישית היא המשך דילול השמיכה והעברת חלק הולך וגדל של ההוצאה לאזרחים, וזאת על-ידי הגבלה של השירותים. ברגע זה אנו בעיצומה של תהליך הגישה השלישית, וזו תמשיך עד אשר יתמרד הציבור המשלם במיטב כספו אך תמיד נדרש לשלם עוד.
הדיון במימון מערכת הבריאות באופן השונה בתכלית מחוק הבריאות הקיים הוא מחויב המציאות וכל דחייה תביא להתמרמרות הולכת וגדלה. האפשרות הראשונה מעולם לא נשקלה אך יש בה מן הצדק. אותו חלק מן האוכלוסיה אשר מתעלם במודע מן האילוצים הביטחוניים-כלכליים של המדינה, לא זכאי בהכרח לשירותים מאותה מדינה. על-ידי העברת החוקים הנדרשים ניתן לחייב את אותו ציבור בתשלום העלויות האמיתיות של הבריאות אותה הוא צורך. הדבר מחייב שינוי גישה יסודי ומערכתי כלפי אוכלוסיות ויחידים שאינם תורמים את חלקם לעוגה הלאומית ולא נראה שהדבר יתבצע עד אשר תגיע המדינה אל עברי פי פחת. אבל באמת.
התניית ביטוח רפואי בתשלום פרמיה, קביעת העיקרון כי אין שרות חינם, ואפילו מאבטחת הכנסה, יכול לשפר את הגישה כלפי השרות הרפואי שכן הנטיה היא לזלזל בכל מה שניתן בחינם, ולהעריך את שעולה ממון רב. להעריך את השרות שעלול להיפסק כמו חשמל וגז, ולזלזל בצוות חדר מיון אשר איננו יכול לסרב לטפל בחולה אשר חובט בהם עד זוב דם. גם בתשלום, ואפילו סמלי, עבור השרות כתנאי לגישה אין רע מכיוון שהוכח מעבר לכל ספק שתשלום סמלי איננו מונע מהסובלים האמיתיים להגיע לרופא, ואילו מתן השרות חינם גורם לשימוש יתר בשירות, התרוצצות בין רופאים רבים, ואפילו באותו יום ובאותה שעה. ואם לא די בכך, הרי ששירות חינם מעודד רופאים להפנות חולים למומחים שלא לצורך, ולהזמין בדיקות שלא לצורך.
הגישה הפופוליסטית כלפי השירות בריאותי מציב את השירות כזכות של הציבור, ולא כמצרך. ואם כך מדוע נאלץ האזרח לשלם עבור צרכים קיומיים כגון מים חשמל וטלפון ומזון? ומדוע יאלץ האזרח הפשוט לנסוע בסוברו ישנה ולא בוולבו שהוא רכב עם סיווג בטיחות הרבה יותר גבוה?
הנסיון להחזיר את הרפואה למדרגה של שירות נחוץ הניתן בחינם או כמעט חינם נועד מראש לכישלון, ובסופו של דבר יביא לקריסת המערכת.