משבר הרשויות המקומיות, אשר עדיין לא כבה סופית, כמו שדה קוצים שנשרף ועדיין קיימים אודים לוחשים בקצה היער, היה אחד האירועים הטראומטיים בתולדות המשברים הציבוריים בישראל, בעיקר ב"זכות" התמונות המזעזעות וקריאות הייאוש של העובדים אשר משכורתם לא שולמה להם במשך חודים רבים.
בעיצומו של המשבר הגיע הדמגוגיה לשיאים שלא ידענו עד כה. אנשי השלטון המקומי "גלגלו" את האשמה לממשלה ולמשרד האוצר, אשר קיצצו את מענקי האיזון לשלטון המקומי. ראשי האוצר "גלגלו" את האשמה לראשי השלטון המקומי ולמשבר הניהולי שהם עצמם הביאו על הרשויות. והאזרח - עמד לו בין מטח היריות, סבל בשקט ולא ידע לצד מי לנטות. ליבו היה רוב הזמן עם העובדים, אשר עד יום לפני המשבר נהג לגנותם על הבירוקרטיה, הבטלנות, הבזבוז וחוסר היעילות שהם יצגו בעיניו.
דוח מבקר המדינה "שם את האצבע" המאשימה באופן מקצועי ביותר, ממוקד ומנותח היטב ומסביר לנו את מה שידענו במעורפל: הניהול הכושל של כ"א בשלטון המקומי הוא "אחת הסיבות העיקריות למשבר הכספי ברשויות, שגרם לפיגור בסילוק חובותיהם לספקים, לקושי בתשלום משכורות לעובדיהם ולפגיעה באספקת השירותים לתושבים".
לאנשי המקצוע בתחום כ"א וניהול המשאב האנושי יכול דוח מבקר המדינה להוות "בית-ספר" מקצועי המנתח את הנושא מכל ההיבטים המקצועיים של ניהול כ"א ומפרט בצורה בהירה את הכשל המתמשך של הגורמים הבירוקרטים במשרד הפנים אשר היו אמורים לנווט ולפקח על נושא כ"א בשלטון המקומי ועל כישלונם של הרשויות עצמן בניהול כוח-האדם בגזרתן.
אולם הדוח מביא את ה-“Usual Suspects”, כפי שניתן להשאיל מעולם הפשע - אותם גורמים שאחריותם ברורה וישירה, אך אינו תר אחר החשוד העיקרי ואולי החשוב והמשפיע ביותר: המערכת הפוליטית.
אין אנו למדים מהדוח מה אחריותה של "התרבות הפוליטית" הישראלית אשר כבר למדנו מזמן כי תקציבים ממשלתיים ושירותים לאזרח הם משניים לעומת הגברת העוצמה האישית והפוליטית [וכ"א הוא אחד המכשירים החשובים ביותר לעוצמה זו], מה תפקידם של מרכזי המפלגות הגדולות בהשתרשות הפריצות בנושא מינויי מקורבים? מה תרומתם של ראשי הרשויות עצמם להשתלטות ה"נפוטיזם" ברשויות עליהן אחראים? האם המערכת הפוליטית בישיבתה במשרד הפנים, האוצר ואף במשרד ראש הממשלה לא הייתה מעוניינת במינהל תקין בתחום כ"א והעדיפה את העמימות וחוסר השליטה? מה היה חלקה של הכנסת בתפקידה כמפקחת על התנהלות הממשלה והמערכות הציבוריות - היכן היא הייתה ומה אחריותה? מה עשו חברי וחברות מועצות הערים למען הנושא בתפקידם כנאמני הציבור? מה חלקו של יו"ר השלטון המקומי, איש פוליטי הנבחר על בסיס פוליטי, באי-מניעת המשבר? כל אלו ועוד שאלות רבות נותרות בלתי נחקרות.
נראה כי גם הליקויים המקצועיים [בתחום המינהל הציבורי] וגם השאלות לגבי אחריותה של המערכת הפוליטית יוותרו ללא פיתרון ותיקון ממשי.
בתרבות השלטונית הישראלי לא נוצרה אחריות ממלכתית לנושא ניהול המערכות הציבוריות, לא בכנסת ולא בממשלה. כולם עוסקים בפרטים, בנקודות תורפה, באירועים המחייבים היערכות מיוחדת אבל לא באחריות כוללת למודרניזציה ורפורמה במערכת הכוללת, לרבות במעורבות המערכת הפוליטית.
דווקא בתקופת בנימין נתניהו ממלא משרד האוצר את התפקיד המרכזי בהנעת הרפורמות במשק הישראלי, לרבות במינהל הציבורי - אולם אין מספיק ודי בכך. במדינות מערביות רבות גם משרד ראש הממשלה מניע מהלכים אסטרטגיים לייעול המערכת הציבורית, יחדיו עם הכנסת ואיגודי העובדים.
כפי שמסתמן - גם דוח זה לא יביא לתיקון אמיתי של הנושא, כל עוד אינו מטפל גם במעורבותה ואחריותה של המערכת הפוליטית.
אנו מצפים שהכנסת, ההסתדרות, משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ומשרד הפנים יעשו יחדיו בכדי לבנות תוכנית שתמנע את המשבר הבא.
עד אז ימשיכו אזרחי ישראל לשלם ארנונה גבוהה ולקבל שירותים ירודים מהשלטון המקומי, ילכו כל ארבע שנים [או פחות] להצביע ומאומה לא ישתנה.
