האיגרת שפרסם ולרשטיין מראשי יש"ע, גם אם לא בהסכמתם המלאה ואישורם המקדמי, הוא ללא ספק ביטוי נאמן להרגשתם נטיית ליבם וכאבם (האיגרת קיבלה בינתיים את אישור מועצת יש"ע).
אין מחלוקת בציבור הרחב, גם אלה שמתנגדים למעשיהם, כי יש ממש בהתנגדות, בכאב ובצער ההתנגדות - שהרי נשלחו לגוש קטיף ויש"ע על-ידי ממשלות חוקיות, למטרות ציוניות ביטחוניות אידיאולוגיות, כפי שנתפשו נכון למועד ההחלטות. לא קל להורות ולבצע על פינוי ישובים אחרי 30-25 שנה, ולבקש מהם להתחיל מחדש, כאילו כלום לא קרה.
אבל מרוב התלהבות והתלהמות, איבדו את הצופן של חוקיות המעשים ואת ההשלכות שיהיו להתנגדותם האלימה על החברה, עתידה מעשיה ותפקידה כמדינה דמוקרטית שומרת חוק. ושלא תהיה אי הבנה, אין מדובר בעקרון חופש הביטוי, הדעה או הערכה - מדובר במפורש בהפרת חוק.
התיזה של מתנגדי הפינוי - שמדובר בטרנספר של יהודים מאדמתם, מולדתם - אינו תופס ובנוי על כרעי רעיונות בחלקם משיחיים ובחלקם תוצאה של אוטוסוגסטיה אידיאולוגית. גוש קטיף וחלקי יש"ע המיועדים לפינוי - לא היו מעולם לא חלקי מולדת ולא אדמות קדושות. ההתיישבות באותם חלקים, היתה כורח ביטחוני ומדיני בראיית הזמן וההערכה הפוליטית של אז ולא מעבר לכך.
המהלך במשך השנים - לא הוכיח את עצמו, הוא גבה וגובה קרבנות רבים, בחלקם מיותרים ואין צורך להעמיק את האחיזה "בשטחים רעים" שלא תצמח מהם תועלת - אלא מרירות כאב סבל ואבל.
על המתנגדים לראות עצמם כאנשי מילואים ועל היישובים "כיישובי מילואים" או "מאחזי מילואים" - שעם סיום תפקידם ומשימתם נקראים לחזור לבסיסם הקבוע - הוא מדינת ישראל בגבולותיה החוקיים.
אפשר גם ללכת לאחור - למלחמת 6 הימים שאילולא היתה פורצת וישראל לא כובשת אותם לאחר מלחמה שנכפתה עליה - כל המפה של ישראל על גבולותיה היתה נראית אחרת - ובעיית המתיישבים לא היתה קיימת.
ללמדתך - בהיסטוריה של עמים יש מהלכים שנולדים עקב נסיבות והכרח פוליטי ביטחוני - שאם עבור זמנם יש מקום לתקנם ולהחזיר המצב לקדמותו.
השאלה אם ההינתקות צריכה להיות בהסכם דו-צדדי, כדי לקבל תמיכה רחבה יותר בעם כפי שעולה מעמדות מפלגות מסויימות כמו ש"ס - היא שאלה אחרת לדיון מעניין אחר. מנהיגי יש"ע הצהירו בהזדמנויות שונות שהם מתנגדים לסרבנות ואי ציות לפקודות, אך במעשיהם האחרונים הם מעודדים אותם.
אין אפשרות להתנגד ולפסול מחד את סרבנות השמאל, סרבנות פוליטית או סלקטיבית שנפסלה גם על-ידי בג"צ - מאידך בהתפלספות מילולית וכיסוי מעין מצפוני לטעון שהם מתנגדים לסרבנות בפינוי, אבל כל חייל וקצין יוכל בנפרד לטעון ולבקש שחרור מהמשימה - שהרי זה ניסיון להלביש סרבנות סלקטיבית קולקטיבית בלבוש עדין של סרבנות פרטית, למשימה ספציפית. אין כל אפשרות לחלוקה מעין זו.
גם הניסיון להלביש על הפינוי את עקרון של "ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל" - בשל ציווי מעין דתי או פסקי הלכה של רבני יש"ע על קדושת הארץ ויישוב יהודי או עקירת יהודים מביתם - אינה עולה בקנה אחד עם עקרון הציות לממשלה חוקית וביצוע מדיניותה הלגיטימית - שאושרה על-ידי הממשלה והכנסת ברוב קולות ויש להחיל כאן את העיקרון של "דינא דמלכותא דינא".
מנהיגי יש"ע מאז תחילת הדיון על ההינתקות הצהירו במפורש, כי אם הנושא יועלה ויוחלט במשאל-עם בצורה חיובית - הם יקבלו את הדין, בכאב, בצער אבל יבצעו זאת (פרט לקבוצות קיצוניות וחלקן הזויות - שבכל מקרה ומצב יחרחרו ריב ומדון, יפעילו אלימות ויהיו מקור להפרות חוק וסדר).
לטענה זו יש להשיב - החלטת ממשלה ועכשיו גם ממשלת איחוד לאומי, והחלטת הכנסת על התנתקות הם "משאל עם" לגיטימי לכל דבר - ולכן בנושא זה לאו טענה היא.
לגוף העניין של איגרת ולרשטיין - מדובר בקריאה להתנגדות פיסית, להפרת חוק, להסתה למרד אזרחי - שהרי פריצת מחסומים, הפרת חוק - היא קריאה לאלימות מעשית. אם ולרשטיין נשמע אומר בראיונות לתקשורת שהוא מוכן אפילו למות כדי לעצור ההינתקות - פירושו מעשה אלים ומעשי, שהרי אין אדם נהרג אלא אם הוא מסתער על חיילי צה"ל או יורה לעברם. ולרשטיין אינו אדם פרטי - שיכול להסתתר מאחורי חופש הביטוי - הוא מזוהה כמנהיג ומוביל של ציבור ולכן אחריותו ברורה.
וכאן טמונה הסכנה העיקרית במעשי ולרשטיין ורבני יש"ע - שהם יגיעו לא רק אל הציבור השפוי, שיודע להבדיל בין חוק והפרתו אלא גם לקיצוניים, בחלקם משיחיים, חלקם הזויים - שיתרגמו את האיגרת למעשי אלימות ממש, לירי ואולי פיגועים או מעשי רצח - ואז ולרשטיין והרבנים לא יוכלו לעצור את הסכר - והתוצאות הלא נעימות יהיו על מצפונם.
מדינת ישראל לא תוכל להרשות לעצמה אי קיום החוק והסדר - ולכן אני ממליץ לפעול כבר עכשיו עם הניצנים הראשונים על-ידי מכתבי אזהרה, הזמנת המנהיגים הקיצוניים לפרקליטות והגשת כתבי אישום כנגד המסיתים, ממרידים ועוברי החוק - שחוקק למשימות אלו בשנת 2002 - החוק האוסר על הסתה לאלימות או טרור.
ומאחר והסימפטומים למחלה ברורים לעין, יש להתחיל בחיסונים ובהסברה על תוצאות התפשטות המחלה. חברה דמוקרטית - נאלצת לפעמים לאמצעים דרסטיים כדי לקיים את שלטון החוק - וכנראה שהזמן הגיע.
והערה לסיום שימוש בטלאי כתום כאסוציאציה לשואה הוא יותר מאשר זילות השואה, זאת גם פגיעה מוסרית, אתית וערכית במתנחלים עצמם, במאבקם ובטיעוניהם. הרושם השלילי של המעשה המכוער הזה יישאר ככתם שחור על בגדיהם גם אחרי שהטלאי יורד.
_______________ הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, ופרשן משפטי בהווה.