תארו לכם את הנשיא בוש נושא בוושינגטון נאום בזה הלשון:
"קיבלתי החלטה היסטורית להתנתק מן הגלובליזציה ומן האימפריאליזם האמריקני. תמיד היה ברור, שבהסדר הקבע תתבטל ההגמוניה האמריקנית בעולם. אנחנו נתנתק מאפגניסטן ומעירק ונעביר את ניהול העולם לידי האו"ם, עם מעמד בכורה לסין ולאיחוד האירופי. זו פריצת דרך, זה חלון הזדמנויות ומבחן לאומי, ואפעל בכל כוחי כדי ששנת ההזדמנות הזו לא תהפוך לשנת ההחמצה".
ותארו לכם עוד, שבכנס בדבוס שמעון פרס נושא דברים אלה:
"קיבלתי החלטה היסטורית להתנתק ממדיניות 'שטחים תמורת שלום'. אני נחוש שלא לסחור בנחלת אבות. תמיד היה ברור, ש'השלום' כתמורה הוא אשליה. שנת 2005 תהיה שנת ההזדמנות הגדולה לפריצת הדרך, חלון הזדמנויות להפוך מאחזים ליישובים, לספח את יש"ע לישראל ולטרנספר 8,000 ערבים. החלטתי מאחדת ולא קורעת את העם. מטרה כמו ארץ מולדת ראוי להילחם עליה, בניגוד לשלום דמיוני, שהציבור בצדק אינו מוכן להקריב לו עוד קרבנות שוא. שנת ההזדמנות הזאת לא תהפוך לשנת החמצה".
שני הנאומים ההזויים האלה יסייעו לקורא להעריך אל נכון את מצח הנחושה שגילה שרון בנאומו האחרון בכנס הרצליה. מה ששמתי בפיהם של בוש ופרס שקול - בהפכפכנות חסרת בושה - כנגד דבריו של שרון החדש.
בספרו האוטוביוגרפי התפאר שרון, שלו זכות היוצרים על רעיון ה"אצבעות היהודיות" - הקמת יישובים שמטרתם לפצל את הרצועה וליצור איזור הפרדה בין עזה לסיני. מה השתנה אצל המצרים, שלהיפך - היום שרון מכניס אותם לרצועה? ואם כל כך ברור, "שבהסדר הקבע לא נהיה ברצועת עזה" ולמען היישובים שם - "מרבית הציבור אינו מוכן, בצדק, להקריב כ"כ הרבה" - מתי נתגלה לו החידוש הזה? ואם "אין לנו מה לחפש שם", מדוע שלח את מיטב הנוער לשפוך שם את דמו ואת מיטב החלוצים להשקיע שם את מיטב שנות חייהם? ואותה "המציאות הדמוגרפית בשטח" שגילה בהרצליה, רק כעת נפלה מן השמים?
בשנת 1997 הביא שרון לגבעת חרשה שליד טלמון את כל הממשלה, להראות לה משם ללא משקפת את מגדלי עזריאלי ולהסביר "את חשיבות השליטה ברכסי יהודה ושומרון". כיצד אז לא ידע עדיין, ש"מדינה אחת שבה עם אחד שולט על עם אחר תהיה אסון נורא לשני העמים"? והתובנה, שיש לסגת מגב ההר "לשמירת אופיה של המדינה כיהודית", ממתי?
ישפוט הקורא, כיצד היתה מגיבה דעת הקהל בארה"ב ובישראל מול "שמד אידיאולוגי" כזה אצל נשיא וראש ממשלה? והמפלגה הרפובליקנית, האם גם היא היתה עוברת "שינוי מין" שכזה? והייתכן, שמפלגת העבודה היתה מאמצת לה, בעקבות מנהיגה, את תורת א"י השלמה - בהתאמה למה שעשה הליכוד? וצמרות הצבא, שם וכאן, היו מחליפות בראשיהן דיסקטים כמו שמחליפים גרביים?
והתקשורת האמריקנית, האם לא היתה מציגה את בוש - אם לא כשקרן ומתעתע, הרי לפחות כאדם בלתי רציני שאין לסמוך עליו ואסור להשאיר בידיו את רסן השלטון? גם התקשורת הישראלית, האם לא היתה קורעת לגזרים שמעון פרס ש"נולד מחדש" והחל לדקלם סיסמאות של גוש אמונים?
היעלה על הדעת, בשתי הארצות, שראש מדינה יחולל מהפך שכזה, ולא ידרשו ממנו - וגם הוא בעצמו לא ימצא לנחוץ - להסביר את הסתירה, את המפנה, את "המרת הדת"?
אוסוולד מוסלי היה מנהיג במפלגה הסוציאליסטית הבריטית. כשנעשה פשיסט, מפלגתו לא הלכה אחריו, הוא נאלץ לעזוב אותה. והמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית לא הפכה בעקבות מוסוליני לפאשיסטית. שלא להזכיר, שהיהודים לא המירו את דתם עם שבתאי צבי.
מה שקרה אצלנו אין לו תקדים היסטורי. ניתן להמשילו רק לאגדת החלילן מהמלין, שתחילה העכברים, ואחר כך כל ילדי העיר - הלכו אחריו אל תוך הנהר...
