כולנו ניצולי שואה.
אני לא הייתי בשואה. אני לא ענדתי טלאי צהוב. מעולם לא הורצתי במסעות המוות. מעולם לא הייתי רעב במיוחד, או צמא במיוחד. מעולם לא הייתי חסר ישע לחלוטין, מחוסר הגנה לחלוטין, מופקר לחלוטין לחסדי אחרים. הורי חיים ואפילו חיים טוב.
מאידך, אני מסומן להשמדה. מאז האזנתי לקול אהרם מקהיר במאי 1967 אשר הבהיר לי כי עוד מעט קט ונהרות של דם ישטפו את תל אביב, ידעתי שאני מסומן. מאז ששמעתי את הצפירות בשעה שתיים בצהרי יום כיפור ידעתי שאני מסומן. כאשר תפסו מחבלים מטוס של אייר-פרנס וחטפו אותו ללב אפריקה והפרידו את היהודים מן האחרים (סלקציה), חשתי את אות הסימון על מצחי. כאשר נזרק ליאון קלינגהופר מעל סיפון האקילה לאורו אל מי הים התיכון, ידעתי אל נכון כי גורלי כגורלו. כאשר הסבירו מביני דבר כי הפלת מגדלי הענק בניו-יורק באה על-רקע הצורך להשמיד אותי, ידעתי אל נכון כי ההכרח לסמן אותי להשמדה הולך ומתחזק, לפחות בחוגים מסוימים. כאשר התפוצצו האוטובוסים מול עיריית באר-שבע, הובהר לי כי סימון המטרה הולך וקרב. כאשר שוסף גרונה של אישה תמימה המתגוררת במרחק שאיננו בטוח מן ה"שטחים", הובהר סופית כי הטלאי הצהוב תלוי עלי ומבהיק בדרישה לקום עלי, על אשתי בני ובנותי, ולגמור את העבודה שהיטלר ואמין החלו בה.
אבל גם בסיוטי העוועים לא האמנתי כי ממשלת היהודים היא זו שתענוד את סימן הגירוש על היהודים. כאשר קרה הדבר בימית ובאופירה, עדיין לא הפנמתי את גודל הזוועה. הרי בסופו של דבר המפונים זכו לפיצויים שמנים ואיש לא ראה בהם מכשול לשלום, או מזיקים, או פושעים.
אלא שהפעם התהליך ממאיר, לא פחות מתהליך הההשטנה שהופעל נגד היהודים במקום ובזמן אחרים. הדבר הראשון שקרה הוא הצמדת אותו ציבור יהודי לרצח ראש הממשלה רבין. הדבר השני הוא הדגשת הסימון העצמי של אותם יהודים, הכיפה הסרוגה, כסמן של מיאוס ופרישה מן הציבור הנאור. הדבר השלישי שקרה הוא הצמדת המילה "הזוי" לכל עובדה של חיים של יהודי בארץ ישראל. הדבר הרביעי הוא הצמדת המילה "שפוי" לכל מי שתומך בצימצום הנוכחות היהודית בארץ ישראל לרדיוס של 10 קילומטרים ממרכז עזריאלי. הדבר החמישי הוא השטנת הצבא היהודי הנלחם באויב האכזרי שבעולם, בתנאים הקשים שבעולם, ומציל אותנו מן הג'נוסייד, כאילו היה צבא קלגסים.
הדבר הקשה מנשוא הינה ההתנפלות המתואמת של כל אמצעי התקשורת ההמונית על אותו ציבור והאשמתו בכל בעיות המדינה, למן המצב הכלכלי (כסף לשכונות ולא להתנחלויות) ועד לאשמה הישירה בקיום הטרור הערבי (המתנחלים הורגים את השלום).
כל התופעות הללו ביחד יוצרות רושם של נידוי, סימון, סלקציה, וכל מילה אחרת להפרדת ציבור יהודי משאר האוכלוסיה, והשלב הבא הוא גירוש, אם באמצעים כלכליים ואם בהפקרה לחטיבות האס-אס של הערבים וגם זו איננה המצאה הזויה אלא שהיו כאלו חטיבות בבלקן, בניצוחו של מיודענו חג' אמין אל חוסייני.
לא פלא, אם כך, שאותה תת קבוצה המיועדת ראשונה לגירוש מעל אדמתה, אשר נגדה חוקק חוק דרקוני המטיל עונש מאסר על התכנסות, לא למניין, אלא לחוליה, חשה נרדפת לא פחות מיהודי ברלין או לייפציג. ואל תאמרו שלא מייעדים אותם להשמדה. שכן הכוונה היא ליטול מהם את נשק המגן שיש ברשותם נגד חטיבות האס-אס, שמא יעלה איש מהם על ליבו לירות בבנו או בבתו או באחיינו, שהם עיקר הכוח שאמור לגרש אותם מביתם.
ואם בחרו המסומנים לגירוש לסמן את עצמם בדרכם מה בכך? מי נפגע יותר? זה אשר גורש מביתו באירופה לפני 60 שנה ביד הגויים, או זה המגורש מביתו בידי אחיו ודודניו? זה אשר עזב את ביתו בקהיר לפני 50 שנה, או זה אשר ייאלץ לחפור את קבריהם של קרובי משפחתו אשר נרצחו בידי האס-אס הפלשתיני ולמסור בידם את בית הכנסת שלו?
ואם ניתן לעשות את הדבר לתושבי שא-נור וחומש, עשר דקות מעפולה, מדוע לא בעפולה עצמה? ומדוע לא בלהבים, המילוי שבין רהט ולקייה? או מצפה נטופה, המילוי בין טורעאן ובועיינה? וכוכב יאיר הנדחקת בין טייבה לג'לג'וליה.
אינני שולל את זכותה של ממשלת ישראל שלא לספח את רצועת עזה על שני מיליון ערבייה לישראל. הדבר הגיוני ולגיטימי. אבל גם את הדבר הלגיטימי צריך לעשות ללא השטנת ציבור שלם כאילו הם עוכרי ישראל ומרחיקי השלום, ודמם מותר כפי שמשתלחים בהם חברי כנסת מסוימים. ההתנפלות הציבורית והממסדית על הציבור היחיד בארץ המקיים את מצוות ישוב הארץ ומגן עליה בעצמו, וההתנפלות הציבורית על המחאה של הציבור הזה, היא לא פחות נוראה מן הגירוש של סטרומה ושל אקסודוס, לא פחות קשה מן הקריסטל נכט שבו הותר דמם של יהודי אירופה.
