מאז שנת 1977 מידרדרת מפלגת העבודה מדחי אל דחי, ומאבדת את אימון הציבור בישראל. מבחירות לבחירות מצטמצם כוחה של המפלגה גם כוחה הפרלמנטרי וגם כוחה המוסרי. אין אח ורע לתופעה שכזו בעולם המערבי והדמוקרטי. ביחוד בדמוקרטיות האמיתיות שמהן לוקחת מדינת ישראל דוגמא, אנגליה וארצות הברית.
בשתי המדינות הללו ישנן שתי מפלגות גדולות המתחרות על קולו של הבוחר, ומגדלות מתוכן את המועמדים המוסכמים עליהן. בישראל, לעומת זאת, המפלגה שהיתה מזוהה יותר מכל עם תקומת ישראל בארצו, המפלגה של הציונות המעשית מאבדת את חינה בעיני הציבור הגדול ומגבילה את עצמה לציבור קטן מצומצם שהולך ומתפוגג.
כדי שציבור ירחש אימון לגוף כלשהו, חייב הגוף להיות עקבי, ולדגל בעקרונות מחייבים לאורך השנים, גם אם יסטה ימין ושמאל בשל אילוצים כאלו ואחרים. בחירתו מחדש של הנשיא בוש מוכיחה את העיקרון הזה כאלף עדים. הנשיא בוש לא שידר אינטליגנציה גבוהה, או רהיטות מרשימה, או אפילו הצלחה מרשימה במשימות שהציב לפניו. אבל הוא שידר דבקות במטרה, וכך ניצח, באופן הכי דמוקרטי שאפשר, במדינה ההטרוגנית ביותר בעולם, אחרי ישראל.
לעומתו מפלגת העבודה הפכה את עורה ואת עקרונותיה לחלוטין, עד כי לא ניתן להכיר בה את העקרונות שהקימו אותה.
בתחום הציוני פשטה מפלגת העבודה את רגלה ללא עוררין. המפלגה שדגלה בהתישבות בכל מקום בארץ ישראל עושה עתה ככל יכולתה לשמוט את החוקיות המוסרית של התיישבות יהודית באותה ארץ, בכפוף לתווי מתאר שאבד עליהם הכלח, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה דמוגרפית.
הנושא השני שבו נפרדה מפלגת העבודה מעברה הבונה, הוא היחס לשכנינו הערבים. היחס שבו דגלה המפלגה משנות העשרים ואילך היה פרגמטיזם של הבנה כי האוכלוסיה הערבית של ארץ ישראל, מוותיקיה ועד למהגרים החדשים ביותר הינם מתחרים רבי עצמה לזכויות על אדמת ארץ ישראל, ולכן, יש ליצור איתם חיכוך בלתי פוסק על-מנת לשכנעם למצא את מקור לחמם במקום אחר. אחד הדגלים העיקריים היה כיבוש העבודה, ובימלים אחרות, מניעת עבודה ששכר בצידה מן הערבים אשר הציפו את הארץ בהמוניהם. חברי המפלגה עשו ככל יכולתם להתחרות, ולפעול בנימוקים שהיום יקראו גזעניים, שיהודים יזכו בעבודה שסיפקו המושבות הראשונות. ההתיישבות של מפלגת העבודה וכל קודמותיה חרתה על דגלה את ההימנעות מהעסקת ערבים על הנכסים הלאומיים, דהיינו האדמות אשר נקנו בכספם של המוסדות הלאומיים. כדי להגן על יכולתם לשווק את תוצרתם פשטו קבוצות (כנופיות?) של צעירים בגיבוי מלא של המוסדות המקומיים על שווקים שבהם פרשו רוכלים ערבים את מרכולתם, והשחיתו אותם, ובכך פינו מקום לתוצרת מן החקלאות היהודית. בכך הושב שיווי המשקל לקשיים של היהודים להוביל את תוצרתם על דרכים שנשלטו על-ידי הכנופיות הערביות. במקביל התישבו חברי מפלגת העבודה באזורים שבלב אוכלוסיה ערבית, לדוגמא רמת הכובש, ובכך יצרו חיכוך קשה עם האוכלוסיה הזו אשר התנגדה כמובן לכל חדירה יהודית לתחום של דואר אל איסלאם.
יותר מכל הבינו מנהיגי המפלגה כי את הערבים יש לכבד, ולהתייחס אליהם כאויבים מרים וקשים, אשר לא יירתעו מדבר כדי להשיג את
מטרתם, שהיא ביטול הריבונות היהודית בארץ ישראל.
לעומת זאת, כיום פועלת מפלגת העבודה באורח הפוך לחלוטין. חברי
הקיבוצים, אלו אשר היו נושאי הדגל של התישבות יהודית בארץ ישראל הם מנהיגי המאבק על תביעות הערבים לסילוק היהודים מכל שטח ועמדת מפתח תחת איצטלא של זכויות אזרח. את ההגנה על עבודה יהודית נטשו לחלוטין. למעשה. המפלגה עודדה השתלטות מוחלטת של ערביי ארץ ישראל על שוק העבודה, ובכך דרדרה כליל את מעמד העובד היהודי. במקביל פתחה המפלגה זלזול בוטה באותם ערבים, כאילו בהסכמתם לעבוד תמורת שכר נקלה הם מוותרים על תביעתם להשתלט על הארץ שבה הם שופכים את זיעתם. הזלזול עומד בניגוד לעhקרון שהוא כבוד לאדם באשר הוא אדם, ולפיכך מתן הכבוד הראוי והרצינות הראויה לרצונם של מנהיגי ערב, הוגי הדיעות של ערב, והעם הפשוט של ערב להשמיד את היהודים באשר הם יהודים. מאז מלחמת ששת הימים התבססה המפלגה על בוז לערבים וזכורים שירי הבוז של "נאצר מחכה לרבין" ושני הגלגלים תוצרת ישראל המקנים מהירות על טבעית לדה-שבו.
מפלגת העבודה שינתה לחלוטין את הבסיס הרעיוני עליו נשענה.
אם בתחילה התבססה על קבוצת הוגי דיעות אשר הובילו מהפכה רעיונית אשר דגלה בריבונות יהודית בכל שטחי החיים, הרי שעם השנים העדיפה המפלגה להתבסס על הוגי דעות שהרקע שלהם הוא אוניברסליות, ביטול הריבונות היהודית, והסתמכות על כוחות חיצוניים כדי לקיים את הנוכחות היהודית בארץ ישראל. אין אלו רעיונות חדשים כי אם התגוששות רעיונית מאז קום התנועה הציונית הממוסדת.
למעשה המפלגה של היום שוללת את זכותה הטבעית של מדינת ישראל להתקיים אלא אם תזכה להכרתה ולתמיכתה של הקהיליה הבינלאומית דהיינו אירופה, וכן בהסכמתה של התנועה הלאומית הערבית, אשר מתכסה באצטלה של הפלשתיניות. אם במגילת העצמאות ישנה
דרישה יהודית לטבעיות הריבונות שלה, תוך כיבוד זכותו של האחר לחיות את חייו, הרי כיום דוגלת המפלגה בתחינה לגיבוי של מדינות זרות באותה ריבונות, ובויתורים מרחיקי לכת על הריבונות תמורת אותו גיבוי. רוצה לומר, אליבא דמפלגת העבודה הנוכחית קיום ישראל הוא בחסד ולא בזכות, ובשביל החסד, יש לעשות את הכל, הכל למצא חן. וכך נוסעים מנהיגי העבודה לכל ועידת התרפסות, חותמים על הסכמי הבל בכל מיני בירות אירופיות, ומסכמים את עתיד ארץ ישראל ותושביה היהודיים לא בירושלים, אלא במקומות נידחים כמו ג'נבה (היכן היא מוזכרת בתנך?) אוסלו, חור נידח בירכתי צפון, וקמפ דייויד דאמריקא/
הממסד המשפטי של מפלגת העבודה (שהוא בעיקרו כל הממסד השיפוטי של מדינת ישראל, שכן בברנז'ה הזו חבר מביא חבר, וכל שופט מתמנה בהמלצת עמיתיו) גם הוא נטש את רעיון המדינה היהודית כאבן הבוחן העיקרית העיקרית להחלטותיו ובמקומו שם לרגליו נר את רעיון העיוורון האוניברסלי. בעשרות החלטות שם בית המשפט את טובת הקניין של המרצח הערבי לפני טובת הקורבן היהודי לאורך ציר כיסופים. ואת זכות הישיבה של החומס הערבי על פני זכות הקניין של היהודי בחברון. ואת זכות הרוצח לחופשה בעוד משפחת הקורבן מבכה את אובדנו.
גם את הבסיס הדמוגרפי שלה נטשה מפלגת העבודה. אם בתחילתה התבססה מפלגת העבודה על העובדים היהודיים של ארץ ישראל, חברי קיבוצים ומושבים, פועלים ועובדים בכל המקצועות ובכל האתרים ומכל העדות הרי שעם הזמן השתנה הבסיס הדמוגרפי מן הקצה אל הקצה. חברי הקיבוצים היותר קיצוניים נטשו אותה לטובת מפלגות בעלות יסוד אנטי ציוני. את המוני הפועלים מעדות המזרח לא צרפה לשורותיה אלא כבשר תותחים, ובשורותיה השאירה בעיקר את האינטלקטואליה והעסקונה השבעה. גם כאשר צרפה למנהיגות נציגים מן היהדות שמוצאה מארצות ערב לא צרפה את אלו האותנטיים, אלו אשר הכירו וכבדו את האויב הערבי ונחת זרועו, אלא את אלו אשר נטשו את כור מחצבתם והיו לסוכני האוניברסליות. כיום התמיכה העיקרית של מפלגת העבודה bמצאת בצפון תל אביב ושלוחותיה, ופרבריה, באוכלוסייה שלא ידעה אלא את הפריבילגיה של שלטון, אם
פוליטי ואם רעיוני, ואשר מעולם לא באה במגע עם האויב הערבי, אלא במסכתו האירופית.
הנטישה הגדולה של מפלגת העבודה היא את העבודה עצמה. אם בעבר דגלה המפלגה בעבודה ובמלאכה המכבדת את בעליה, הרי שעתה מפלגת העבודה היא התומכת הגדולה של התמחוי הממוסד. תחת אצטלת הצדק החברתי תומכת המפלגה בחלוקת תמיכות ללא תלות בעבודה, כמכשיר לרכישת תמיכת ההמונים. במקום להגן על זכותו של אדם להתפרנס בכבוד מעבודתו, היא מגנה על זכותו לקבל תמיכה לאבטלתו. במקום לאמץ את התמורה ההוגנת לעבודה, אמצה המפלגה את זכות הפלוטוקרטים (שהם כולם חברי מפלגת העבודה, מדוב לאוטמן ומטה) להעסיק כח עבודה זול אם ערבי ואם תאילנדי ולשלם דמי לא יחרץ לכל אלו שבחרו בטפילות כדרך חיים. והפלא ופלא, גם מקבלי התמיכה המסיבית ביתר, דהיינו אבותיהם ואימותיהם של מאות אלפי ילדים ערבים החיים מתחת לקו העוני האוניברסלי אינם תומכי המפלגה אלא נוטרים לה טינה ובוז.
הנטישה השנייה בעצמתה היא נטישת הפרגמטיזם שאפיין את מפלגת העבודה לגלגוליה השונים. אם בעבר היו מנהיגי העבודה שוקלים את היכולת מול המציאות, וכך הובילו את המדינה כמיטב יכולתם במים הסוערים, הרי שכיום נוגעה המפלגה בלהט המשיחי של האוניברסליזם, הצדק המוסרי וההינתקות מכל עובדה שאיננה תואמת את העקרונות שאמצו לעצמם.
המשיחיות שבה דבקה מפלגת העבודה בהפרדות משטחי ארץ ישראל, בנסיגה ובבריחה, היא לא יותר מנותקת משיקול פרגמטי מסבביהם המלוהטים של נאמני הר הבית בתרועות ובשופרות. השלילה של מפלגת העבודה לכל המפעל של הצינות הדתית, ההתעלמות מן השינוי הדמוגרפי שנוצר ביהודה ושומרון, המחשבה כי ניתן למחוק את כל המפעל בהינף אצבע של פרופלורים הוא כה מרוחק מן המציאותיות, שכל המביט תמה. ההתעקשות למצוא בן שיח במנהיגות ערבית אשר שמה לה למטרה למחוק את הישות היהודית היא אף פחות מציאותית מהתעקשותו של אברהם אבינו למצוא .צדיקים בסדום, ואפילו שלושים ואפילו עשרים או עשרה. מפלגת העבודה הפכה מן הכוח הפרגמטי הבונה את ארץ היהודים לטובת כל היהודים למעוזם של חולמי חלומות על צדק אוניברסלי שיש לו בן שיח בעיקר בגיהינום הטרור.
לא פלא אם כך, שמפלגה אשר הפכה את עורה, והתפשטה מעקרונותיה מאבדת את כוחה האלקטורלי לטובת הקצה הקיצוני שלה מחד, ולטובת המציאותיים מאידך.
ואתמול המליכה מפלגת העבודה על עצמה את התבוסתנים שבתבוסתנים, את הקיצונים שבשוללי הציונות, את המתגמדים והמצטמצמים ומלחכי הפנכה של אירופה הניאו-פשיסטית איסלמית, וקראה לזה מהפך, וניצחון הצעירים.
עם צעירים שכאלו' הרי שעוד נתגעגע לשמעון פרס וליצחק רבין
ולמלחמת אוסלו שכן אלו יתגמדו לעומת האסון שימיטו עלינו אותם מלחכי פנכה.
