מה הגבול בין מחאה לגיטימית להפרת חוק או להכנות למרי אזרחי. ברוב המקרים הגבולות ברורים וחדים, אך יש מקרים שהתחכום והזהירות והתמימות לכאורה - משאירים את המעשים על הגבול או התפר הדק בין פעולות מחאה לגיטימית לבין הפרות סדר וחוק חד משמעיות.
תנועות המחאה נגד הנסיגה מגוש קטיף וחלקים מיש"ע לפי החלטת ממשלה וכנסת ישראל - נכנסו לשלב מתקדם ומכריע - לאמור: רגע לפני מעשי ייאוש, פזיזות, נקיטת פעולות פיזיות שמשמעותן אחת היא - להתנגד בכוח לפינוי, להתנגד בכוח לחיילי ושוטרי ישראל בבואם לבצע את החלטת הממשלה על הפינוי.
עד לרגע הביצוע - הרגע הגורלי והקריטי מבחינתם נעשים ונערכים, לביצוע שלבי הביניים, הפגנות, ריצה לכלי תקשורת כדי להסביר, להבהיר מה מציק להם, כואב להם ולנסות לשכנע את רוב העם שלא תומך בהם, בצדקת מאבקם.
כבר כתבתי על כך בעבר, שיש הרבה כאב וסבל בטענותיהם וחלקן אף מוצדקות, אך במכלול הכולל - אסור להם להפוך את עצמם למורדים במוסכמות החברה, הממשלה, בחוקיה והחלטותיה החוקיות.
יש רבים מהמחנות האחרים, שטענו ועדיין טוענים שממשלת ישראל טעתה במהלכיה האסטרטגיים ביחס לקשריה והתייחסותה לאוכלוסיה הפלשתינית ומנהיגיה כולל ערפאת.
יש ביניהם רבים, שטענו שמבצעים צבאיים כמו "שלום הגליל" - מבצע "חומת מגן", כניסה מחודשת לערי הגדה ועזה - היו והינם טעות, שניתן לפתור הסכסוך אולי בדרכים אחרות - אך עד עתה לא נקטו בצעדים של הפרת חוק, לא המליצו על כך ולא הצדיקו מעשים חריגים.
יוזמי "אמנת ז'נבה", יוזמי "המפקד הלאומי" - מחפשים דרכים אחרות אלטרנטיביות לפתרון הסכסוך, אך תמיד בגבולות המותר ובתוך הקונצנזוס החוקי, למרות שאין קונצנזוס לאומי לתורתם ותפישתם. אלה הם כללי המשחק הדמוקרטי ומי שפועל במסגרתם גם זוכה לאהדה וסימפטיה למרות שלא זוכה בקולותיהם ותמיכתם בדרך וברעיון.
מעשי המתנחלים - שוברים את הכלים של המשחק הדמוקרטי ולכן יש סכנה במעשיהם ועל הרמטכ"ל והמפכ"ל להתכונן ליום ביצוע הפינוי, כאשר תורה על כך הממשלה.
טיעוני המתנגדים לוקים בכשל לוגי, שמוביל אותם לכשל מעשי.
חלקם טוענים - שאם הפינוי היה נעשה בהסכם שלום או הסכם ביניים עם הפלשתינים - היה קל יותר לבצע ההינתקות והיתה מטרה כמו שלום ושקט שעבורם יש מקום לוותר על 30 שנות התיישבות ובנייה.
יש הטוענים מביניהם, שאם יהיה "משאל עם" שיכריע ברוב קולות בעד נסיגה - הם יבצעו ויקבלו זאת בכאב ובחריקת שיניים - אבל יבצעו. ויש חלק קטן, קיצוני, משיחי, הזוי - שלא מקבל כל החלטה והכרעה דמוקרטית - וטוב להם שיש מהומות, התנגשויות שהרי אז הם פורחים, דעתם נשמעת והם "מצפצפים" על הרוב ועל רצונותיו ומטרותיו.
אבל הרוב השפוי מביניהם - חייב להבין "שמשאל עם" - הוא רק אחת האופציות הדמוקרטיות המוצעות ואי אפשר להכריח את הממשלה והכנסת לקבל דווקא אופציה אהובה עליהם.
גם החלטת הממשלה ברוב מכריע והחלטת כנסת ברוב מכריע - הם כמו "משאל-עם", שהרי הכנסת מייצגת את העם ואי אפשר לכפות עליה את רצון המיעוט המתנגד לפינוי.
כלומר: ההתנגדות שלהם אינה אידיאולוגית או דתית טהורה - אלא יותר פרוצדוראלית, ואין טיעון חלש יותר מזה בסוגיות עקרוניות וערכיות בהן עוסקת הממשלה.
הניסיון להחתים חיילים על עצומה נגד הנסיגה ונגד הסירוב לפינוי או יותר קיצוני החתמת המתנחלים להתנגדות בכוח - מצביעה על צעדי ייאוש - מצביעה על הבנה שהם מפסידים במערכת ההסברים ולכן חיפשו דרך לזעזע את הציבור למטרתם.
הזעזוע הצפוי - אכן הגיע ברגע שהסכימו לאגרת של ולנשטיין להתנגדות בכוח, לפריצת מחסומים להתבצרות - ומעל לכל ומעבר למצופה השימוש בטלאי הכתום על הבגד - כאסוציאציה לשואה, (למרות שמועצת יש"ע החליטה בינתיים, לרדת מהטלאי לאחר שהבינו שהזעזוע בציבור הביא להם נזק שלא ניתן לתיקון).
קשה למצוא הגדרה מדוייקת למעשה הזוועה המצמרר הזה של השימוש בטלאי על הבגד. הטענה המגוחכת והאבסורדית - שמדובר בטלאי כתום ולכן שונה - מקומם לא פחות מהמעשה עצמו. עצם ההשוואה והשימוש בסמל השואה גם על ילדים מצביעה על ייאוש טוטאלי ואובדן שליטה אינטלקטואלי וערכי - מה חבל.
אילו היה מדובר במחאה פאסיבית של שביתת שבת, שביתת רעב, שרשרשת אנושית, או אפילו "שביתה כתומה" נוסח אוקראינה מילא - אבל ההצהרות האחרונות של מנהיגי יש"ע מצביעה על אובדן דרך, שליטה והכנה למרד.
על הרמטכ"ל והמפכ"ל - לדאוג ולהתכונן, כדי לתת פתרונות הולמים לכל תסריט אפשרי ויהיה הגרוע והפרוע ביותר - דוגמת פתיחה באיש.
על זרועות הביצוע צה"ל, משטרה, פרקליטות לקחת חלק במאמץ להגן על הדמוקרטיה ושלטון החוק לרבות "מעצרים מנהליים" אם צריך - ואם אין אחדות בעם חייבת להיות אחדות באכיפת החוק.
_________________ הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, ופרשן משפטי בהווה.